הסכם הגרעין: נתניהו צודק באבחנה, לא בטוח שהוא צודק בטיפול

ההסכם בין איראן למעצמות לא אמור היה להפתיע איש במערכת הבינלאומית או הישראלית. לו לא היה מושג ההסכם, זו הייתה הפתעה אסטרטגית של ממש. הרי על הטיקט הזה ברק אובמה נבחר לנשיאות. זוהי שליחותו. לטוב או לרע? את זה תשפוט ההיסטוריה. אובמה נבחר כדי להפסיק את מלחמותיה של אמריקה. אובמה נבחר כדי לחלץ את ארה"ב מהביצות הטובעניות שבהן בוססה. אובמה נבחר כי אמריקה התעייפה, וגם השתנתה. 
 

בעוד לא הרבה זמן ייעלם הרוב הלבן היציב באמריקה והיא תהפוך לסוג של קואליציית מיעוטים. כן, כמו אצלנו. אובמה נבחר כי האמריקאים הבינו שהשימוש בכוח לא קידם אותם לשום מקום ורק הגביר מאוד את החורבן הגלובלי. אובמה קיים השבוע את הבטחת הבחירות שלו. לשיטתו, הוא כבר הצליח. בעוד שנה וחצי הוא יקים ספרייה נשיאותית בשיקגו. אנחנו נישאר כאן, לשאת בתוצאות. אגב, לגמרי לא בטוח שהן יהיו נוראות כל כך. להיסטוריה חוקים משלה והיא מלאה הפתעות.  
 

בואו נדלג 13 שנים אחורה. ספטמבר 2002. בנימין נתניהו - אזרח מודאג, שלוש שנים אחרי שנבעט מראשות הממשלה ושנה וחצי אחרי שוויתר, באופן תמוה, על התפקיד לטובת אריאל שרון - מגיע לקונגרס האמריקאי ומעיד, מול המיקרופונים והמצלמות, על הסכנה העצומה לשלום האנושות שנשקפת ממשטרו של סדאם חוסיין. 
 

"אין שאלה אם סדאם חותר, פועל ומתקדם לפיתוח נשק גרעיני", אמר אז נתניהו, "אין בכלל ספק בזה. ואין שאלה אם ברגע שהוא ישיג את הנשק הזה, ההיסטוריה מיד תשתנה. בכנות, זה לא רציני לשער שהאיש הזה (סדאם) שכבר לפני 20 שנה ניסה להגיע לנשק גרעיני, יושב מאז באפס מעשה. הוא לא. כל האינדיקציות שלנו מורות שהוא חותר בכל כוחו להשגת נשק להשמדה המונית כולל נשק גרעיני. אם תפילו את משטר סדאם חוסיין, אני ערב לכם שתהיה לזה השפעה חיובית עצומה על האזור. האנשים שיושבים ממש מעבר לגבול, למשל באיראן, יגידו לעצמם שזמנם של משטרים כאלה חלף. הגיע העידן החדש. משהו קורה כאן".
 

מי שלא מאמין, יכול למצוא את הקטע הזה ביוטיוב. נתניהו, יחד עם אחרים, אכן תרם לשכנע את אמריקה, פוסט ה־11 בספטמבר 2001, להתנפל גם על עיראק אחרי שפלשה לאפגניסטן. אחר כך חיפשו האמריקאים בעיראק עדויות לפיתוח נשק להשמדה המונית, שעליהן דיבר נתניהו, ולא מצאו. הם ניערו כל גרגר אבק בין בגדד לבצרה, והעלו חרס. לא גרעינים ולא נעליים. 
 

סדאם חוסיין נלכד אחר כך, והוצא להורג. אמריקה שילמה בעיראק מחיר דמים כבד. המערכה עלתה לה מאות מיליארדים וערערה את הכלכלה. ארה"ב נכנסה לאפגניסטן ועיראק כמעצמת־על יחידה, עם עליונות מובנית על שאר העולם גם יחד, והיא יוצאת מהן כמעצמה חבולה, מרוטת עצבים, מתגוננת, אובדת עצות ומחפשת כיוון.
 

 

את סדאם חוסיין ירשו החברים מדאע"ש, המזרח התיכון כולו בלהבות, באפגניסטן הטאליבן מרימים ראש ובקרוב כולם יתגעגעו לאוסמה בן לאדן, בעיקר לנוכח ההשוואה לאבו בכר אל־בגדדי. זו הסיבה שבגללה אמר ג'ון קרי ליצחק הרצוג ביום ראשון האחרון, בטלפון, ש"אף אחד כבר לא מקשיב לנתניהו". ממש כמו במשל הנושן ההוא, כשהזאב סוף־סוף באמת מגיע, אף אחד לא מאמין. בדיעבד, אמריקה פעלה נגד המטרות הלא נכונות. הפלישה לעיראק הייתה טרגדיה היסטורית ומזרח תיכונית. ג'ורג' בוש חיפש את המטבע מתחת לפנס, כשבמקביל הפרס הגדול נמצא מעבר לעיקול, באתרי הגרעין המתהווים של טהרן. כשהגענו לשם, כבר לא הייתה אנרגיה, לא הייתה מוטיבציה ולא נשאר חשק.

2 תפיסת עולם

גם לבנימין נתניהו, כמו לאובמה, הייתה שליחות. למרבה הצער, מדובר בשליחות הפוכה. נתניהו רואה בעצמו מי שנולד, נמשח ונועד לעצירת הגרעין האיראני ומניעת שואה שנייה מהעם היהודי. נתניהו הוא אלרמיסט מתמיד, מקצועי. הבעיה היא שחלק מאזהרותיו מתבררות כנכונות. חלק לא. עכשיו, לך תבחר ביניהן. למרבה הצער לקחו את נתניהו ברצינות כשדיבר שטויות, ומתייחסים אליו כמי שמדבר שטויות, כשהוא צודק. 
 

בנושא האיראני נתניהו צודק באבחנה. לא בטוח שהוא צודק גם בטיפול. איראן אינה עיראק. תוכנית הגרעין האיראנית אמיתית, חיה, בועטת, מבוצרת ומעשירה אורניום. נתניהו הוא לא הראשון שזיהה את הסכנה. קדמו לו יצחק רבין, אהוד ברק, אהוד אולמרט, אריאל שרון ומנהיגים ישראלים נוספים שהתגייסו נגד הסכנה האיראנית. ברמה המקצועית, ההוגה והמייסד הראשון של הסכנה הזו היה תא"ל עמוס גלעד, מי שהיה ראש חטיבת המחקר באמ"ן והפך מאז לחלק מהריהוט הקבוע במערך המודיעין הישראלי.
 

נתניהו תרם רבות להעלאת העניין האיראני לראש סדר היום העולמי. הוא צודק לגמרי בביקורת שלו (שאותה מחדד בדרך כלל שר הביטחון, משה יעלון) על הדרך שבה ניהלו האמריקאים את המו"מ. גם אם נכונה התפיסה שלפיה הפתרון היחיד הוא דיפלומטי, צריך היה לעשות את זה אחרת. אובמה ניהל את המגעים כמו שליברל אמריקאי פייסן ונאיבי מנהל מגעים. אין שגיאה שהאמריקאים לא עשו בדרך להסכם. כולל הכרזה של שר ההגנה (רוברט גייטס) שאין אופציה צבאית. הם הקפידו להדגיש, לאורך כל הדרך, שאין אופציה אחרת, שאין אלטרנטיבה, שחייבים להגיע להסכם. אובמה פשוט לקח את הקלפים שלו, והראה אותם לחמנאי אחרי שוויתר על כל האסים מרצונו.
 

לא מזמן, במשחק מלחמה אקדמי שהתקיים באחד ממכוני המחקר בארה"ב, שאל בכיר ישראלי את המשתתפים מה לדעתם יקרה אם לילה אחד יפגע טומהוק במפעל לייצור צנטריפוגות כשהוא ריק מאדם, ואף אחד לא ייקח אחריות על הפעולה. האם זה ידרבן את האיראנים? האם זה יגרום להם להבין שאמריקה רצינית וכדאי מאוד להתגמש קצת?
 

איך יכול להיות שאחרי כל סבב שיחות האמריקאים חזרו הביתה כדי לסגת עוד קצת והאיראנים לא זזו ממקומם? מה היה קורה אם, למשל, לאורך כל השנה האחרונה היו האמריקאים מחזיקים שתיים או שלוש נושאות מטוסים באזור המפרץ ומקיימים כמה תמרונים בולטים עם חילות האוויר והים הידידותיים באזור? יש עוד אלף דרכים להסביר לאייתוללות שיש בעל בית על המגרש, שלהמשך סרבנות יהיה מחיר כבד, שאמריקה מסוגלת לפעול נגדם אף על פי כן, ולמרות הכל. אבל אובמה לא רצה להקשיב. הוא נשאר אובמה. עניין של תפיסת עולם. לך תדע, אולי בסוף יתברר שצדק.
 

ארה"ב ניהלה את המגעים האלה כאילו היא זו הנזקקת נואשות להסכם, בעוד איראן ניהלה את המגעים כאילו היא המעצמה העולמית החזקה והבוטחת, ומצדה השגת הסכם או אי השגתו, היינו הך. את התוצאות רואים ב־159 עמודי ההסכם.

3 רישיון להרוג

ביום שלישי בערב כינס ראש הממשלה נתניהו את הקבינט המדיני־ביטחוני. אחר כך הייתה הצבעה והקבינט דחה את ההסכם פה אחד. אכן, רגע מדיני גרוטסקי מאין כמוהו. כאילו מישהו ביקש מאיתנו לאשר אותו. בתוך שנים ספורות הפכה ישראל ממדינה שאי אפשר להתעלם ממנה במזרח התיכון, לסוג של סרח עודף שקורא הסכמים בתקשורת ולא רלוונטי לכלום. גורמים בקבינט מסרו שכל גורמי הביטחון שהופיעו בפני השרים היו תמימי דעים שמדובר בהסכם רע עם פוטנציאל הרסני. 

זה נכון, אבל לא לגמרי מדויק. את ההסכם שהושג בווינה צריך לחלק לשני חלקים ולנתח בזהירות: החלק הגרעיני מקבל ציון "עובר". ההסכם, בכל הקשור בגרעין, היה יכול להיות יותר טוב, אבל הוא לגמרי לא רע. הוא מסיג את תוכנית הגרעין אחורה ומקפיא את המצב ליותר מעשור. יש בו חור בולט אחד בתחום הפיקוח על אתרים חשודים חדשים (הפיקוח על האתרים הקיימים חודרני ומיידי). נניח שהמודיעין הישראלי יגיע לסבא"א עם מידע על אתר חשאי שבו ממשיכים האיראנים להעשיר אורניום או בונים בחשאי מסלול פלוטוגני או משהו, ייקח למעצמות 24 ימים להגיע לביקורת במקום. האיראנים יקבלו מספיק זמן לנקות את העדויות המרשיעות ולהעלים ראיות. 
 

מצד שני, קשה להאמין שבמעטפת הפיקוח שתושת כעת על איראן, כולל פיקוח על אתרי כריית אורניום, ובהנחה ששירותי המודיעין המערביים (בעיקר ה־CIA והמוסד) ימשיכו להקדיש אנרגיה לנעשה באיראן, יוכלו האייתוללות להמר הימור נועז כל כך ולהפר את ההסכם הפרה בוטה כל כך. ועדיין, כבר היו דברים מעולם.
 

בניגוד לציפיות, להסכם יש גם חלק קונבנציונלי. חבל שלא חשבנו על זה קודם. החלק הקונבנציונלי של ההסכם מסוכן יותר מהחלק הגרעיני שבו. מרוב שצרח "גרעין, גרעין", שכח נתניהו שבפעילות הטרור הקונבנציונלי שלה, מהווה איראן איום ישיר ומיידי על כל המזרח התיכון ומעבר לו, וגם על ישראל. הוא מיקד את כל מאמציו בצנטריפוגות ובהעשרת האורניום, כשהצרה נפתחת עליו עכשיו מכיוונים אחרים לגמרי. זו גם הסיבה לכך שרוב הביקורת הישראלית המערכתית, מרגע חתימת ההסכם, נמתחת על הלגיטימציה שאיראן מקבלת בקהילה הבינלאומית ומאות המיליארדים שיוזרמו למכונת הטרור שלה עכשיו, בבחינת "רישיון להרוג". קצת שכחנו לדבר על זה קודם. קורה.
 

דוברים ישראלים מדגישים שאובמה רואה באיראן חלק מהפתרון, ולא חלק מהבעיה. טוענים שהאמריקאים מחליפים עכשיו בריתות במזרח התיכון, באותה קלות דעת שבה מחליפים מצעים בחדר המיטות. זורקים את סעודיה, ישראל ומצרים מתחת לגלגלי האוטובוס, והולכים על איראן. המציאות לא משתפת פעולה עם התזה הזו באופן מלא. נכון, אובמה מתקרב לאיראן ומעריך את העובדה שהיא הגורם היחיד שמסוגל ומוכן להקריב "מגפיים על הקרקע" במאבק מול דאע"ש והקיצוניות הסונית. 

זה עוד לא אומר שאובמה מתכוון להפקיר את בעלות בריתה המסורתיות של ארה"ב באזור. הוא לא עד כדי כך הזוי.  אובמה מאמין שאת איראן עדיף לשנות ב"כוח רך", מאשר בכוח צבאי. הוא סבור שהמהלכים הצבאיים מיצו את עצמם. בניגוד למה שחושבים בישראל, אובמה בונה על זה שדווקא הפתיחות החדשה, ההשקעות הזרות ותחילת הקשר עם המערב, יאיצו את המשך המגמה הפוליטית באיראן לכיוון רפורמות. גם שר החוץ הבריטי פיליפ האמונד אמר דברים דומים אתמול בראיון לחדשות ערוץ 2. בסוגיה הזו, אי אפשר לדעת מי צודק. כאמור, את זה תדע רק ההיסטוריה.

4 מה חשוב העולם? 

עכשיו, מול השברים, דורש נתניהו שכולם יתאחדו מאחוריו. שיתוף פעולה, סולידריות מול הקטסטרופה. העולם כולו נגדנו, זה הזמן לשכוח את המחלוקות. הרי יש כאן מדינה, לא?

ובכן, לא. השברים האלה הם יציר כפיו של נתניהו. העובדה שישראל והרפובליקנים בארה"ב ניצבים עכשיו מבודדים מול שאר העולם, היא המצאה בלעדית של נתניהו. הוא החליט להמר, ולהמר שוב, ולהגדיל את ההימור, אף שהוזהר, אף שידע מה על כף המאזניים. עכשיו הוא מנסה להדביק אחריות על המצב הזה על כולם. נכון, בדעת הקהל נתניהו ניצח ניצחון מכריע. הבעיה היא שמדובר בדעת הקהל המקומית, כאן אצלנו. 

סקר פאנלס פוליטיקס שמתפרסם כאן היום מוכיח את זה. הציבור קובע, ברוב עצום, שהסכם הגרעין מקרב את איראן לגרעין צבאי (בניגוד לדעתם של כל המומחים בעולם, כולל ישראל), הציבור קובע שההסכם הזה מסכן את ישראל, כמעט מחצית מהציבור בעד תקיפה צבאית באיראן (אף אחד לא עדכן את הציבור שיש אופציה צבאית ישראלית טכנית, אבל אין לה היתכנות ממשית), והציבור גם דוחק בנתניהו (אם כי לא ברוב גדול) להמשיך להילחם נגד אובמה ונגד ההסכם בקונגרס.
 

מצוין, נתניהו, ניצחת. מה חשוב העולם, העיקר הבחירות. אבל זה לא אומר שמי שמכיר את הפרטים, מי שעקב אחרי האירועים ומי שיודע את האמת צריך להתיישר מול הפטריוטיזם המזויף הזה. כי אם נתניהו היה רוצה באמת למנוע את הגרעין האיראני, הוא היה צריך לעשות אחת משתי חלופות שעמדו בפניו: או לתקוף את מתקני הגרעין באיראן כשזה היה רלוונטי (2009־2012), או לנסות להשפיע מבפנים על המו"מ עם המעצמות. 
 

למה נתניהו לא תקף? רבות דובר ונכתב על זה. בגדול, כי הוא פחד ולא הסכים לשלם מחיר אישי אפשרי. להישאר ראש ממשלה חשוב היה לו יותר מלעשות מה שהבטיח, ונתניהו הבטיח למנוע את הגרעין האיראני בעשרות נאומים והצהרות. הוא לא הבטיח לנאום נגד הגרעין האיראני ולא הבטיח לעשות כמיטב יכולתו, ולא הבטיח לנסות להשפיע. הוא הבטיח למנוע והוא ניסח, פעם אחרי פעם, את ההבטחה הזו בדרך שבה ניתן היה להבין שישראל תפציץ באיראן אם היא תבין שאף אחד אחר לא יעשה את זה.
 

החלופה השנייה הייתה, כאמור, להשפיע על המו"מ בין המעצמות לאיראן. כדי לעשות את זה, נתניהו היה צריך להפוך את עצמו לבעל הברית האסטרטגי הקרוב ביותר לנשיא ארה"ב ולאירופה. הוא היה צריך לבנות עם אובמה אמון אישי. הוא היה צריך לעבור לגור בחדר הסגלגל. הוא היה צריך לעשות כמה צעדים מדיניים חשובים (כמו, נניח, להקפיא את הבנייה מעבר לגדר ההפרדה). הוא היה צריך להגיד אמת. לשכנע את העולם שהוא באמת מעוניין בשלום (שאין עם מי לעשות כרגע, אבל זה לא באמת משנה). מעמדה כזו, של אינסיידר, ולא אאוטסיידר, אפשר היה להשפיע. לקחת כמה נושאים קריטיים (כמו, למשל, הפיקוח על אתרי הגרעין) ולהפוך אותם לדגל. 
 

אבל לנתניהו לא הייתה שום כוונה לעשות את הדברים האלה. מה, הוא השתגע? זה עלול לסכסך אותו עם המתנחלים. זה עלול להרגיז את ציפי חוטובלי. ומה יהיה עם ה"בייס" המפורסם? אז הוא בחר בחלופה השלישית, שבה שום מנהיג אחראי לא היה מעז לבחור. הוא בחר לנסות להדיח את הנשיא האמריקאי הבעייתי (ב־2012) כדי להביא אחר, נוח יותר, תחתיו. זה היה הימור מטורף, מוזר, כמותו לא עשה אף מנהיג ישראלי מעולם. להזדהות עם אחד הצדדים בקמפיין בחירות לבית הלבן, לתמוך במועמד רפובליקני נגד נשיא מכהן, לשים את כל הז'יטונים בסל נקוב אחד ולהאמין שהכסף של שלדון אדלסון הוא נכס אסטרטגי חשוב יותר לרעיון הציוני מהבית הלבן. אלה מעשים שהיו צריכים להביא להקמת ועדת חקירה ממלכתית. 
 

גם אחרי שההימור נכשל והז'יטונים טבעו במים אדירים, לא שינה נתניהו את דרכיו. להפך, הוא הקצין את פעולותיו. הוא שיגר את רון דרמר להיות שגריר בוושינגטון, שזה חמור יותר מלמנות את אורן חזן לנשיא מכון ויצמן; הוא הפך את הנשיא אובמה לשק חבטות פומבי; הוא חתר תחת הנשיא והגיע לנאום בקונגרס האמריקאי, על הראש של הנשיא, נגד מדיניות הנשיא, אף על פי שהוזהר גם על ידי ידידיה המובהקים ביותר של ישראל באמריקה, שמדובר במעשה גס, הרסני, שנזקו יהיה גדול בהרבה מתשומותיו.
 

נתניהו התעלם מכל ההבלים הללו. היו לו בחירות בישראל לנצח בהן, והוא אכן ניצח. בינתיים, אנחנו הפסדנו. ההסכם עם איראן הושג. היחסים עם ארה"ב המשיכו לקרוס לנו על הראש. עכשיו, רגע לפני הסוף, מזדמנת לנתניהו הזדמנות נוספת לשנות את דרכיו. לפני שבועות ארוכים פרסמתי כאן שהממשל האמריקאי מציע לנתניהו להיכנס לדיאלוג אינטימי לצורך חבילת פיצוי אסטרטגית גדולה, וגם לצורך תיאום עמדות וכריתת בריתות. נתניהו דחה את ההצעה הזו אז, והוא דוחה אותה, כנראה, גם עכשיו. קטן עליו. הוא ימשיך להילחם עד הז'יטון האחרון בנשיא האמריקאי בקונגרס שלו. 
 

הסיכוי לנצח שם קלוש מאוד. ואם ינצח בכל זאת? אז המצב יהיה הרבה יותר גרוע, כי משטר הסנקציות הבינלאומי יקרוס מיד; הכלכלה האיראנית תוצף כסף אירופי, רוסי, סיני וגלובלי; ההסכם עם המעצמות יקרוס; איראן תראה את עצמה חופשייה לפרוץ לגרעין, ומה שיישאר לברק אובמה לעשות בשנה וחצי הבאות זה לנקום בנתניהו ואולי על הדרך גם בכולנו. 
 

הבעיה היא שאין בנמצא, בסביבתו של נתניהו, שום כוח שפוי, הגיוני, שמסוגל להניח יד על כתפו של ביבי ולגלות לו שזה נגמר. שהוא הפסיד. שמה שנשאר עכשיו זה למזער את הנזק. לקבל חבילת פיצוי אסטרטגית. לשדרג את יכולות צה"ל. להפסיק להבהיל את הציבור. להפסיק עם הפאניקה. לייצר סדרה של הסכמות עם האמריקאים בכל הקשור ל"מה עושים אם", כולל הפרות אפשריות של ההסכם מצד איראן. יש הרבה מה לעשות עכשיו, אבל כל מה שנתניהו רוצה זה להמשיך לעשות שטויות. כנראה שמישהו או משהו מפחידים אותו יותר מאשר תוצאות מעשיו.
 

אחרי ישיבת הקבינט יצא נתניהו אל המצלמות לדקלם את "תגובתו" להסכם. אחרי הפתיח, שבו הוא הודיע על דחיית ההסכם בידי ישראל, הוא עבר לאפולוגטיקה. הוא מבין שהוא בבעיה. ציפור הנפש שלו איבדה את כנפיה. לא רק שנושא הגרעין האיראני יורד מסדר היום, יש גם מי שמאשימים אותו באחריות לגודל הצרה. מיד אחר כך החלה סביבתו של נתניהו לדחוק בכל החברים במפה הפוליטית הישראלית להתאחד מאחורי ראש הממשלה במאבקו ההרואי וגו'. אם היה כאן קרדיט לחלק, סמכו על נתניהו שהוא היה מגרש את כולם. אבל אין קרדיט. יש מפלה. אז כולם אשמים, לא הוא.

5 בלוני ניסוי 

התגובה המדויקת ביותר הייתה שייכת ליאיר לפיד. הוא התקשר למנכ"ל משרד החוץ, דורי גולד, והודיע לו שבכל הקשור להופעות בתקשורת הזרה, הוא מעמיד את עצמו כחייל לרשות מכונת ההסברה הישראלית, נגד ההסכם, נגד איראן, נגד כולם. בחזית הפנימית, הודיע לפיד, אמשיך לתקוף את נתניהו כי הוא האשם הבלעדי במצב שאליו הגענו, מניעת הגרעין האיראני הייתה משימתו והוא נכשל בה.

גם שלי יחימוביץ' מהמחנה הציוני הוכיחה אומץ, כשדחתה את המאמצים של נתניהו לגייס את כולם מאחוריו. ההרס שגרמת ליחסים עם ארה"ב, אמרה יחימוביץ' לנתניהו, הוא שגיאה היסטורית. אין סיבה שנסייע לך להמשיך לפגוע בנכס האסטרטגי החשוב הזה. תפסיק את המלחמה בממשל ותעבור להידברות, הציעה. בצדק.

מי שנתפס, כרגיל, מבוהל תחת זרקורי המצב, הוא יצחק הרצוג. המאמץ שלו לרצות את כולם כל הזמן עולה לו ביוקר, אף על פי שבעיקרון אומר הרצוג את הדברים הנכונים. יכול להיות שהוא רואה סקרים שמצביעים, כמו סקר "מעריב־סופהשבוע" מהיום, שהציבור עם נתניהו בסוגיית הגרעין ואין לו רצון להסתבך עם הציבור. אז הרצוג דיבר גם על "שיתוף פעולה" עם נתניהו, והסתבך עם עצמו. מכאן ועד הספין השבועי על הצטרפות המחנה הציוני לקואליציה, המרחק קצר.

הרצוג פגש, יחד עם ציפי לבני, את שר החוץ הבריטי האמונד שהגיע לביקור בישראל אתמול. האמונד מתח ביקורת קטלנית על נתניהו יום קודם כשאמר, בסרקזם בריטי טיפוסי, ש"נתניהו היה מתנגד לכל הסדר עם איראן", וכי "ישראל מעוניינת במצב של עימות מתמשך עם איראן". הרצוג ולבני נפלו על האמונד והטיחו בו את שלל החולשות של ההסכם, כאילו היו נתניהו. אגב, זה המעשה הנכון לעשותו בחזית החיצונית. 
 

כשהגיעו לעובדה (המדהימה) שקאסם סולימאני, מפקד כוח "אל־קודס", האחראי לפעילות משמרות המהפכה של איראן מחוץ לגבולותיה, יוצא מרשימת פעילי הטרור במסגרת ההסכם, אמר השר הבריטי ש"זה לא אותו סולימאני". צריך לקוות שהבריטים, עם המסורת המודיעינית המפוארת, לא באמת מאמינים בהבל הזה. אגב, במסיבת עיתונאים בעקבות ההסכם, סירב ג'ון קרי להתייחס לעובדה הזו, בעוד שר החוץ האיראני, מוחמד ג'וואד זריף, טען שלא מדובר באותו סולימאני. בירור מול האמריקאים מעלה שזה לגמרי אותו סולימאני. מעכשיו, הוא חופשי כציפור דרור להמשך פעילות פורה בשטח.
 

האם אכן המחנה הציוני בדרך לממשלה? אני מניח שלא. יש מגעים בין הרצוג לנתניהו כל הזמן, הם מעולם לא נפסקו. גם מגעים ישירים. אין כמעט בכיר במערכת הפוליטית שמכבד את עצמו, שלא מתווך בסיפור הזה מטעם עצמו. השבוע, בכנסת, פנו לא מעט שרים, אפילו סגני שרים, לעמיתים מהמחנה הציוני, הציגו עצמם כמתווכים וניסו להתחיל להתמקח. אגב, גם האפשרות לקלוט את המחנה הציוני בחתיכות נפרדות עלתה שם. "אם אתם רוצים להגיע כקבוצה קטנה, נשמח", אמר מי שאמר. זה לא ממש רציני. 
 

העניין הוא שכדי להיכנס, זקוק הרצוג למנוף. או מהלך מדיני משמעותי (כרגע אין כזה באופק), או רוטציה. הרצוג מכנה את הרוטציה בשם אחר: "חלוקת שלטון". שיהיה. הסיכוי שנתניהו ישתף מישהו בשלטונו אפסי. יש לו כבר מספיק שותפים. גם בבית, גם בחוץ (לאס וגאס). 
 

הפרסומים האלה טובים לנתניהו, כי הם מלחיצים את החרדים (הנה, יש אלטרנטיבה), הם מלחיצים את אביגדור ליברמן (אם לא תירגע ותכנס, משרד החוץ יתפוגג), הם מלחיצים את נפתלי בנט (שאחראי, יחד עם איילת שקד, על כמה נכסים קיומיים מבחינת נתניהו). כל האמור לעיל לא אומר שאין מצב שנקום בוקר אחד עם הרצוג בממשלה (אבל כנראה בלי לבני). התנאים יכולים להבשיל, אצל כל אחד מהצדדים, בכל רגע נתון. במקומותינו, לעולם אין להגיד לעולם לא.
 

הרי גם להרצוג יש ממה להילחץ. רון חולדאי מחמם מנועים, יחימוביץ' מגבירה ווליום, גבי אשכנזי תכף יהיה רלוונטי ואהוד ברק מפציע מחדש. אם הוא לא נכנס לממשלה, עדיף להרצוג לרוץ לפריימריז, לפני שיהיה מאוחר מדי. אגב ברק, השבוע, בהופעה משכנעת בחדשות 2, הוא הכחיש שהוא בדרך חזרה. עיון ארכיוני יעלה שברק תמיד מכחיש שהוא בדרך חזרה, או בדרך כלשהי. מצד שני, יש צדק בדבריו. הוא נמצא עכשיו בשלב בדיקת ההיתכנות והנאותות של המהלך. משגר בלוני ניסוי. הוא מאוד רוצה לחזור, משעמם לו בחוץ, כסף לא חסר לו, עניין דווקא כן. 
 

סדרת הפגישות שלו עם סתיו שפיר, שנחשפה כאן, הגעישה את מפלגת העבודה. בשבוע שעבר הוא אפילו אכל ארוחת בוקר עם שמעון פרס. לא בישראל, ברוסיה. פרס שהה בסנט פטרסבורג ובמוסקבה לרגל איזה כנס כלכלי. הוא נתקע בלי מלון ופוטין סיפק לו ארמון וצי של מרצדסים. שמע ברק שפרס בעיר, ועוד בארמון, והזמין את עצמו (ואת נילי) לארוחת בוקר. גורמים שדיברו עם אחד מהם, נשבעים שנושא חזרתו האפשרית של ברק עלה בשיחה. פרס מכחיש בתוקף. לברק אין בכלל טעם לפנות. האמת היא, שהייתי נותן הרבה כדי לברר אם פרס מתעב את נתניהו כבר מספיק כדי שזה יגרום לו לרצות שברק יחזור. ובמילים אחרות, את מי מהשניים הוא אוהב פחות.