אחרי עשר שנים להינתקות, אחרי שנה לצוק איתן, הגענו למצב שבו נראה כי ממשלת ישראל ניצבת חסרת אונים מול חמאס, המחזיק בשני אזרחים ישראלים ובשתי גוויות חללי צה"ל. טעות. ממשלת ישראל ממש לא חסרת אונים, משפחות המעורבים הן חסרות אונים. ממשלת ישראל פשוט לא רוצה ולא מוכנה לנהל דיאלוג שפוי והגיוני להחזרת האזרחים והגוויות. 

במקום דיאלוג ענייני, שמחייב כמה אנשים שידברו בינם לבינם במסוף של כרם שלום, מקצה צה"ל "קצינה מיוחדת" לטיפול במשפחת מנגיסטו (רחמים על הילדה שאמורה לקשקש משפטים חסרי פשר), משרד הביטחון משחד ומשפץ את דירתם, והממשלה מפעילה "מנופים בכל העולם", כמו שהסביר למשפחה ליאור לוטן (כיף להסתובב בעולם במשימה סודית, ואל תשכחו לקנות טובלרון בדיוטי). וכל הג'אז הזה כדי שהממשלה תוכל למשוך זמן ולהנציח את מדיניותה. מדיניות שלפיה - לא מדברים עם חמאס.

ולמה לא מדברים (בגלוי) עם חמאס? כי דיבור מעין זה הופך אותו מארגון טרור לישות לגיטימית. ולמה אסור שיהיה ישות לגיטימית? כי אז חס וחלילה נצטרך להסיר את המצור. ולמה לא להסיר את המצור? כדי למנוע התחזקות חמאס. ולמה למנוע התחזקות חמאס? כדי שלא יהיה יריב לאבו מאזן בשליטה על הגדה (את אבו מאזן נחסל בדרכים אחרות). ולמה שחמאס לא יהיה גורם בגדה? כי הוא מסכן את המשך האחיזה ואת ההתנחלויות. 

זה כל הסיפור. כל מדיניות המצור שנועדה כביכול למנוע טרור, מגבירה אותו. המחיר הוא רקטה פה רקטה שם, מבצע פה מבצע שם, הרוגים (מעט) פה והרוגים (הרבה) שם, ואירועים זניחים כמו משפחות אומללות. לבנו איתן וראשנו נגדן. זה כל סיפור השבויים, הנעדרים וגוויות החללים.

הקטע המוטרף וההזוי בסיפור הנוכחי הוא הטיפול בגוויות של אורון שאול והדר גולדין. השיא הנורא היה בהלוויה, לכאורה, של גולדין. הרב הצבאי הראשי קבע את מותו "על סמך ממצאים רפואיים והלכתיים". המשפחה קראה לכל עם ישראל להתייצב להלוויה. 15 אלף נענו ובאו לבית הקברות. האב אמר קדיש ועם ישראל דמע וליווה ארון ריק, שבתוכו ה"ממצא" שהוכיח את מותו של גולדין. וכל אותו זמן ריחפה תחושה שמישהו פה מציג פארסה טרגית על חשבון המשפחה האומללה והציבור המבולבל.

הרציונל כביכול היה לאותת לחמאס "סגרנו את פרשת גולדין, מצדנו תיחנקו עם הגווייה ולא תסחטו אותנו". זה כמובן לא עבד ולא יעבוד. המשפחה ההמומה באבלה, ציונות דתית במיטבה, שיתפה תחילה פעולה, אבל עדיין יש גווייה בעזה ויש קבר ריק בישראל. 

את משפחת אורון השפיטו בתרגיל שונה. הרב הצבאי הראשי מצא את האסמכתאות המתאימות (בהלכה אין שום בעיה לעייל פיל בקוף מחט) והודיע להם שבנם הוא חלל שמקום קבורתו לא נודע. מכל הבחינות, אין הבדל בין שני המקרים, פרט להבדל שבין המשפחות והפעלת טריקים של הלכה על פי קודים פוליטיים. 

משפחתו של אורון לא ערכה הלוויה של ארון ריק, אבל למערכת הביטחון יש מספיק "מנופים" כדי לזכות עמה בשיתוף פעולה לצורכי שקט תעשייתי. תנו לנו זמן, אומרים למשפחות בתחילת הדרך, חמאס רוצים רק לסחוט אותנו. בינתיים מפמפמים את התקשורת. צביקה יחזקאלי בערוץ 10 בישר ש"חמאס מבולבל בעניין אברה מנגיסטו והם לא יודעים מה לומר, וזה אומר שאולי קרה לו משהו". אבל צביקה, יקירי, זה לא חמאס שמבולבל, זה אתה שלא יודע מה לומר, כי אתה פשוט לא יודע מה קורה. לא בושה. 

לחמאס יש סחורה ביד והם כבר נקבו במחיר. הבעיה היא של ממשלת ישראל שלא יודעת מה לעשות בין איבוד יוקרה לאיבוד השבויים והנעדרים. אם הם לא אומרים כלום בעניין אברה, מפרשנים יחזקאלי ושות', זה אולי כי הם הרגו אותו. ובכן, חמאס כמובן מנוולים דיים כדי לבצע את זה, אבל הכתבים לא יודעים מאומה, וה"פרשנות" שלהם היא חלק מתעמולת הממשלה להצדקת הבריחה מהסדר עם מפלצות חמאס. 

הרציונל המערכתי אומר שאם ניכנע מיד, תגבר המוטיבציה לחטיפות נוספות. הרציונל הזה עובד על היהודים, לא על חמאס. למשפחות אומרים "תנו לנו זמן כדי לנסות להגיע לדיל סביר". ובכן, עברה שנה מאז צוק איתן וצריך לומר בכל הבהירות: אין דיל סביר. אומנם יעקב פרי, כמניפולטור מומחה, הסביר (ערוץ 10) כי "מו"מ חשאי מבטיח תוצאות טובות יותר", אבל במחילה מדובר בשטויות. מו"מ חשאי מבטיח רק פסק זמן פוליטי לממשלה וסבל למשפחות.

ברגע שפקעה סבלנות המשפחות והן מצליחות לאסוף מאחוריהן ציבור, פלוס מומנטום מאיים אלקטורלית, הממשלה מזיזה את התחת ועוד קוטפת בונוס של "הצלחה". ראו מקרה גלעד שליט. אהוד ברק כראש ממשלה החליט לעשות סדר בסיפורי הסחיטה כביכול (גם ישראל וגם חמאס מפעילים לחצים למימוש מדיניותם. זאת מלחמה, לא?) ומינה את ועדת שמגר לקבוע עקרונות למו"מ לפדיון שבויים. ההמלצות הוגשו לממשלת נתניהו רק אחרי שחרור שליט והתפוגגו אי שם בערפילי החצר הביזנטינית של ביבי.

אגב, בין ההמלצות שלא פורסמו, זו הנוגעת לתפקיד ראש הממשלה קובעת כי עליו להיות מחוץ ללופ של הטיפול הישיר במשפחה, כדי שהחלטותיו לא תושפענה ממעורבות רגשית. נתניהו כמובן אץ למשפחת מנגיסטו כשעלבונה צף לתקשורת, ואפילו הוא מבין שהמכאובים מבקיעים כל סט הנחיות שנולד בחדרים ממוזגים.

משפחת גולדין רוצה קבר של ממש. לכן בניגוד למעשיות על מו"מ חשאי, ברגע שהלחץ הציבורי מאיים אלקטורלית, הממשלה רוצה בהגברת הלחץ כדי שהדיל עם חמאס או חיזבאללה לא ייראה כתבוסה, אלא כמילוי רצון העם. וכמובן, עם בונוס המנהיג הנאבק כארי להקלת כאבן הנורא של המשפחות השכולות. 

בינתיים שולחים לאמריקה, בנוהל תרגילי השהיה, את צור גולדין, אחיו התאום של הדר. גולדין מבקש דווקא אצל הנוצרים האוונגליסטים (גדולי התורמים להתנחלויות) להחזיר את גוויית אחיו הביתה. במקום לקבץ דמעות בחו"ל הייתי מציע לו ולמשפחתו לפנות לממשלת ישראל. במחי הסכם אפשר להחזיר את הדר הביתה ולמנוע הרג נוסף. להפסיק את המצור וללכת להסדרה שחמאס חוזר ואומר שהוא מוכן לה.

אגב, מי שמנסה לזרז את הממשלה לפעול בכיוון הוא צה"ל. הבעיה של צה"ל היא שר הביטחון, או כפי שוותיקי הצנחנים מכנים אותו, "סמל המבצעים הבוק במסייעת של יוסי אסף". יעלון מיישר קו עם ראש הממשלה והמתנחלים. מצור? לא נעים, אבל לא נורא. אז צה"ל מדליף את דרישותיו לתקשורת על רקע מצבה של עזה כפוטנציאל להסלמה. הזעקה האישית של צור גולדין הייתה הרבה יותר אפקטיבית אילו היה חובר לציבור, למטכ"ל צה"ל ולשמאל, ולא לנתניהו ולמתנחלים.