יש תאוות הרס בעולם. אנחנו רואים את זה מדי יום. הצתות, ונדליזם, אלימות לשם אלימות. זאת תופעה מוכרת ואנושית לחלוטין. לנו יש הבלעדיות המפוקפקת על הפגם ההתנהגותי הזה. בעלי חיים מבינים שאין בזה טוב, רק רע.

הצד המתמיה יותר של התופעה הוא ההרס העצמי. כאן אנו עומדים משתאים מול האדם ההורס את עצמו. לפעמים אנחנו קוראים לזה ״גול עצמי״, ולפעמים זאת ממש התאבדות. כך או כך - זה מנוגד לטבע ולשאיפה להתקדם ולחיות.

חוסר האונים הזה מתבטא בעיקר בכישלון הניסיון הבסיסי להבין את מניעיו של האדם או הגוף ההורס את עצמו, המאבד עצמו לדעת. כך אני מרגישה פעמים רבות מול החלטות בג״ץ בכלל, ובפרט עכשיו. אדגים: כשפלסטינים בונים באופן לא חוקי ביהודה ושומרון, ומדובר באלפי בתים בשנה, לעתים המנהל האזרחי, האמון על הבנייה וההריסה של מבנים (יהודיים וערביים כאחד), מוציא צו הריסה למבנה. בתוך ימים מספר יגיעו הערבים לבית משפט, מגובים בעמותות שמאל הממומנות על ידי האיחוד האירופי, ויטענו כי הריסה היא צעד קיצוני. בית המשפט יקבל את טענותיהם ויקפיא את ביצוע ההרס עד שהמדינה תספק חלופה. כך, אף על פי שמדובר בפורעי חוק, המדינה, לרוב, תספק להם מיקום חלופי לבנייה או תכשיר את השרץ.

אבל מה קורה כשמדובר בבנייה יהודית לא חוקית? בדרך כלל לא עוזרים התחנונים והקשרים הפוליטיים. השופלים מגיעים ואיתם התמונות המוכרות של הרס, אש ודמעות. מקרה בוחן מעניין בקיצוניותו קורה בימים אלו בבית אל, בבתי דריינוף. מדובר ב־24 יחידות דיור, שנבנו ללא היתרים. משום שלוקח כל כך הרבה זמן לאשר בנייה ביהודה ושומרון, לעתים מתחילים הקבלנים לבנות ללא היתרים, שאותם הם משיגים תוך כדי תנועה. כך קורה גם בבית אל. הבעיה היא שבג״ץ כבר הוציא צו הריסה למבנים, משום שנבנו ללא היתר.

על פי צו בית המשפט, המדינה אמורה להרוס את הבתים עד סוף החודש, אף שוועדת ההתנגדויות של המנהל האזרחי כבר אישרה את הבנייה. אם ייהרסו המבנים, יהיה זה הרס למטרות הרס מתוך תאוות הרס בלבד, משום שהבתים ייבנו רגע לאחר הריסתם, משום שיהיו בידי הקבלן אישורי הבנייה בעבורם.

יש לי חשש סביר להניח ששר הביטחון וראש הממשלה, שלפתחם עומד המשבר, לא יאוצו לפתור אותו. רק לחץ מסיבי של הבית היהודי וח״כים מתוך הליכוד שימרדו במשמעת הקואליציונית ויגרמו לנתניהו להזיע יצליחו להרגיע, ולו לעת עתה, את תאוות ההרס של בית המשפט.