יום ההסכם ההיסטורי הפך מהר מאוד ליום פתיחת הקמפיין לשיווק ההסכם בארה״ב מול קונגרס רפובליקני לעומתי ובנות ברית מתוסכלות ורגיזות במזרח התיכון.
שר החוץ האנרגטי ג׳ון קרי דילג, או נכון יותר דידה על קביו, מאולפן לאולפן בווינה כדי להסביר מדוע זה הסכם נהדר לעתיד העולם - ומראיון לראיון הוא הפך כעוס ורגוז יותר על ההתקפות המשתלחות של האופוזיציונר היחיד במזרח התיכון שעושה את זה באופן פומבי ומהמקפצה הכי גבוהה, ידידו ״ביבי״, לשעבר החבר הטלפוני. ״מי שמדבר על סנקציות נוספות שהיו מקפלות את איראן או על תוכנית אחרת שהייתה עוצרת את תוכנית הגרעין האיראנית, חי בפנטזיה״, אמר קרי, וכיוון לנתניהו ולחבריו הרפובליקנים שהסתערו על ההסכם ועל הנשיא אובמה.
על זה בדיוק הוויכוח, על זה בדיוק המחלוקת בין ארה״ב ואירופה הקלאסית לבנימין נתניהו, למדינת ישראל ולמדינות ערב, מי הפנטזיונר, מי חי בסרט ומי מנותק מקרקע המציאות. בדרך כלל ברגעים כאלה הולכים למבחני העבר - מי צפה ומי חזה, מי העריך ומי שגה, מי תיאר מציאות ורודה והתעורר ליום שחור. זה לא רלוונטי, אף שזה מפתה. גם הבדיקה מי הוא רואה שחורות סדרתי שלא נתן תקווה לשום דבר, ומי מצליח לעורר תחושה של עתיד ואופק מפתה לא רלוונטית. פה מדובר בשאלה אחרת לגמרי. פה נשאלת השאלה על מהלך שאין דומה לו ואין לו מקבילה, מהלך שיש בו הרבה מעבר למה שכתוב בניירות הרבים שהפיק. זו שאלה של אמונה ואמינות. זו שאלה של תפיסת עולם. של נשיא שחור שלא רואה את הלבן בעיניים של ידידותיו הקרובות ביותר במזרח התיכון, ושל ראש ממשלה לבן שרואה הכל שחור. חמישים גוונים של שחור.
דבר אחד מוסכם - זה הסכם היסטורי. הוא היסטורי כי הוא אבן הפינה של מזרח תיכון שונה. הוא מהלך שמעצב את הזרמים העמוקים ביותר באזור שעובר טלטלה ורעידת אדמה. מי שמחפש את אבני הדרך יכול לציין את ה־14 ביולי, יום הבסטיליה, שבו חוגגים את נפילת העריצות המעמדית בצרפת בקריאות חופש, אחווה ושוויון. ודווקא בו נחתם הסכם שמונע מאזרחי איראן את שלוש הססמאות האלה לשנים רבות.
אם נחפור יותר לעומק, נמצא תאריך משמעותי עוד יותר - ההסכם עם איראן ייושם ב־2016, בדיוק מאה שנים אחרי הסכמי סייקס פיקו, שחילקו את אזורי ההשפעה בין שתי מעצמות קולוניאליסטיות במזרח התיכון - צרפת ובריטניה. מאה שנים אחרי שכפו מציאות מדינית על עמי המזרח התיכון בלי לשאול אותם מה הם חושבים, המעצמות הנוכחיות עושות או מנסות לעשות בדיוק את אותו הדבר. הן לא שאלו את מדינות ערב ואת מדינות המפרץ, ודוחות כל ביקורת וחשש. הן יודעות מה טוב לעולם ולאזור. בעל המאה הוא בעל הדעה, ואל תציקו לו בשאלות טורדניות.
אפשר היה ללחוץ יותר?
המחלוקת היא על ההיגיון הבסיסי של העסקה. על מי בונים במזרח התיכון המתפרק? התשובה בהסכם היא שאיראן בשלטונה הנוכחי היא שחקנית יציבה ולכן עושים איתה עסקים. נכון, ארה״ב בניגוד לראש עיריית אור יהודה, לא עושה רק מה שבא לה, והיא הייתה צריכה להתחשב בשותפות לקואליציה, בסין וברוסיה שיכלו לברוח, במציאות המשתנה ובמה שאפשר באמת להשיג במשא ומתן. נכון שאי אפשר לשכנע את איראן להיכנע ולרדת על הברכיים לפני שהובסה במלחמה, אבל השאלה היא אם היה צריך ללחוץ יותר. נתניהו משוכנע שכן. עוד לחץ היה מביא הסכם טוב. הוא לא מדבר על מלחמה אלא על איום אמין בשימוש בכוח שאובמה נמנע ממנו. הוא מדבר על עקרונות שלא מפרים גם במחיר פיצוץ המשא ומתן.
אובמה טוען שנתניהו לא הציג שום חלופה ריאלית. יש בזה משהו. מצד שני, זה לא תפקידו. אנחנו לא מעצמה עולמית. העצות של ישראל - לא רק של נתניהו, גם של יקירי ממשל אחרים -נפלו על אוזניים ערלות. הנשיא לשעבר שמעון פרס, בעל אות הנשיא האמריקאי, הציע להטיל פיקוח על הטילים ארוכי הטווח בשותפות בין רוסיה לארה״ב. פוטין נתן אישור עקרוני. ארה״ב לא אימצה. אהוד ברק כשר הביטחון וכשר לענייני ארה״ב הציג מהלכים מפותלים צבאיים ואחרים שארה״ב דחתה. השאלה האמיתית היא: האם החלופה הזאת מעשית? האם לתת לאיראן כסף, נשק ולגיטימציה בלי להציג לה חזון ברור וכללי התנהגות נדרשים היא תוכנית ריאלית לבניית המזרח התיכון מחדש? לא פלא שהרצוג מצטרף לביקורת. קשה לקחת את האמונה הזאת לריאות.
הקורבנות המיידיים
מכיוון שמדובר בעניינים של אמונה, רבים מושכים בכתפיהם ואומרים: טוב, נראה מה יהיה. בצדק. אבל הנה הערכה זהירה לקורבנות המיידיים של ההסכם. הראשונים הם אזרחי סוריה. איראן, שבוחשת באמצעות חיזבאללה במלחמת האזרחים, תזרים עוד כסף ואמצעים - והם ישלמו את המחיר. השניים הם הפלסטינים, משני טעמים: האחד - איראן חזקה לא תיתן לעולם לפלסטין מתונה לקום. היא לא מעוניינת בפלסטין חילונית ושוחרת שלום, וישראל לא תהיה מוכנה לשום מהלך שבו נמצא את חמאס שתי דקות מכפר סבא. הטעם השני הוא היכולת של ארה״ב ללחוץ על ישראל בענייני הפלסטינים. העימות הבוטה של הנשיא עם רה״מ, וההפך, צובע כל מהלך של אובמה בצבעים של כניעה וכפייה. זה מעולם לא עבד בישראל. ככל שיענו את נתניהו, כך הליכודניקים יקומו ויפרצו. שלום לא ייוולד מאונס אלים או ממהלך כפוי. אובמה עשה את שלו והוא לא ילך, כך נראה, כל ה דרך על עוד מהלך כמעט חסר סיכוי.
השאלה היא מה לעשות. יש שתי חלופות - הראשונה, שנתניהו החל בה על פי תורת הלחץ הנגדי של הרצל וז'בוטינסקי כדי לאזן את התמונה המדינית, הוכיחה בימים האחרונים שכל השאלות לאנשי הנשיא ואליו עצמו נוגעות לעמדות נתניהו. הוא שחקן בלי להיות במו״מ. זה מתאים לנתניהו, כי הוא אוהב להיות כבאי. יש אש, הוא מסתער.
זה הזמן גם להיות קצת בנאי. ליזום, למשל, מהלך עתידי לסיכול הסרת אמברגו הנשק על איראן שכורך את ההסרה במפת דרכים אזורית של מה איראן יכולה לעשות ומה לא. משא ומתן חשאי של ישראל ואחר כך קמפיין עולמי - זו רק דוגמה. כל מי שאומר לו: ״לך תדבר ותסדר את העניינים עם אובמה״ אומר שטות. זה לא אישי. זה לא עניין של נקמה. זה עניין של תפיסת עולם ואמונה. פה צריך להיות יצירתי, נועז ויוזם. לא בטוח שנתניהו מסוגל גם לחלק הזה.
הכותב הוא הפרשן והכתב המדיני של חדשות ערוץ 2