-1-

"את שומעת, תיקי? איזו הפתעה שאני קיבלתי, את לא מאמינה. אני יושבת לי היום מול הטלוויזיה, אוכלת קרקר עם גבינת שמיר, זה נהדר! את חייבת לנסות. אני צופה בטלוויזיה, דיברו משהו על יוון ועל הגז, כבר לא הצלחתי לעקוב, כל פעם באים לנו עם פרשייה חדשה, צריך להיות גאון כדי לזכור הכל".
"לא משנה, בקיצור, פתאום מצלצל הטלפון בבית, הייתי בטוחה שזו את, אולי רצית לקרוא לי לקפה, אולי יש איזה מבצע בסופר ששווה לבדוק. אז עניתי לך, אבל מי היה על הקו? לא תאמיני בחיים!".

"את מנחשת? טוב, אספר לך – בן! בן שלי!!! הוא בא לארץ, סוף-סוף קיבל חופשה מהעבודה ובא לארץ, גם את מתרגשת, נכון? לא ידעתי מה להגיד. נדהמתי. הוא דאג לי, מלך שלי, יקר שלי, שאל 'אמא, את בסדר? את על הקו?', עניתי לו 'בטח, בן שלי, בטח, אני פשוט לא מאמינה שאתה אומר לי את זה, מתי תבוא?/.
"כן. תיקי, אני לא צוחקת, הוא בא לארץ, עוד חודש, עם אשתו והילדה, מיה, הנכדה הקטנה שלי, סוף-סוף תכיר את סבתא שלה. יש לי חודש לצבוע את הבית, הקירות נראים רע, אולי גם אקנה מקרר חדש. תגידי, הספה בסלון לא קצת שחורה? אני רוצה שהכל יהיה מושלם בשבילו. הלב שלי שמח, תיקי, שמח!! להתראות בנתיים".
-2-
"הלו? תיקי, כן, מצטערת שלא עניתי, אני בריצות, עוד שבוע בן-בן פה. הבית שלי נראה כמו גן שעשועים, פתחתי את הפק"מ החודשי, הלכתי לחנות הצעצועים בקניון וקניתי כל מה שמתאים לגיל 3. היא תזהר מיה, הנכדה היפה שלי. היא תגיד להורים שלה 'אני רוצה סבתא! אני רוצה להישאר עם סבתא!'. כן, היא כבר מדברת. בן שלח לי סרטוני וידיאו שלה. תיקי, אני לא יודעת מה להכין, קניתי כל כך הרבה בשר, ונגמרו לי הרעיונות, בן אוהב פלפל ממולא, להכין לו? מה את אומרת?".
"לא יודעת איך זה אצלם באמריקה, אולי הוא רגיל למשהו אחר. לא רוצה לאכזב אותו. ואשתו, כזו מתוקה. לקחה היום את הטלפון ושאלה אם אוכל לאסוף אותם מהשדה. עניתי לה שכמובן, ואשמח. התביישתי להגיד לה שמכרתי את האוטו, אז אבוא לקחת אותם במונית. זו לא בושה, נכון, תיקי?".
"טוב, חביבתו, אני חייבת לזוז. עוד מעט מגיע הרפד, בא לתקן לי כמה קרעים בספה, להתראות, יקרה".
-3-
"הלו? תיקי? אני מפריעה לך? את שומעת בקול שלי את ההתרגשות, הא? אני מצטערת שצלצלתי ב-11 בלילה, אבל אין לי עם מי לחלוק את הפרפרים בבטן. את מבינה אותי, נכון?".
"תליתי את התמונה של מאיר זכרו לברכה על הקיר. כשנאכל הוא יוכן להביט בנו. בן-בן אהב מאוד את אבא שלו, אולי הדבר ייתן לו להרגיש כאילו הוא פה איתנו בשולחן. הכנתי כל כך הרבה, תיקי, וניקיתי כל כך הרבה, לידיים שלי יש ריח של תבלינים ואקונומיקה".
"שלוש שנים לא ראיתי אותו, ילד שלי, גיבור שלי. את זוכרת אותו ביום הגיוס, תיקי? איך חיבקתי אותו בבקו"ם ואמרתי לו שיישב ליד החלון, שאוכל לראות אותו עוד קצת? שלוש שנים לא ראיתי אותו. ואת הנכדה שלי, הקטנה, ואת כלתי. מחר הוא בא אלי, מחר הוא ימלא לי את הבית במשפחה. את נרדמת, תיקי? סליחה, סליחה. לכי לחלומותייך. לילה טוב, להתראות, תיקי".
-4- 
"תיקי? הערתי אותך? אה, יופי. אולי לא תשמעי אותי טוב, אני בדרך לשדה התעופה, להביא את בן שלי והמשפחה שלו. לבשתי שמלה, את האדומה שקנינו לפני בת המצווה של הבת של חוה, זוכרת?"
"כן, היא באמת יפה עלי. הרבה זמן לא התאפרתי, תיקי. אוי, זה היה מצחיק. עמדתי מול הראי כמעט שעה, חיסלתי חבילת מגבונים שלמה! אבל בסוף הצלחתי. עוד קצת אני רואה אותו, תיקי, עוד קצת אני מחזיקה אותו בידיים שלי, כמה שאנשק אותו ואת מיה הקטנה, וגם את אשתו כמובן. היא מדברת רק אנגלית, אבל אני אסתדר, ראיתי הרבה סרטים לאחרונה. שורף לי בבטן מרוב הגעגוע".
"את יודעת משהו, תיקי, אני תכף רואה אותו וכל מה שאני מצליחה לחשוב עליו הוא על הרגע שבו הוא יעזוב. את צודקת, אני לא צריכה להטריד את עצמו במחשבות שכאלו עכשיו. לפעמים אני פסימית. ניחא, למדתי להתמודד".
"אויש, תיקי, אנחנו בדיוק נכנסים לשדה. תודה רבה, אהובה, תודה. אולי לא אוכל לדבר כל כך כי אהבה איתם רוב הזמן, את בטח מבינה, נכון? את תמיד מבינה. להתראות, תיקי יקירתי, להתראות".
-5-
"היי תיקי, את לא עונה לי. רציתי להגיד לך שבן-בן נחת והכל בסדר. אנחנו אצלי בבית. יש לי רעש בבית, תיקי, התגעגעתי לרעש שכזה. להתראות".
-6-
"תיקי? את ערה? איזה כיף! אני מתנצלת שאני לוחשת, הם הרגע נרדמו. מיה הקטנה קצת בכתה. טוב, היא לא רגילה, הטיסה הייתה ארוכה ובארץ כל כך חם. אני בסלון, נתתי להם את החדר שלי, שיינו טוב".
"בהתחלה בן-בן לא היה מוכן, אבל ביקשתי מאשתו שתשכנע אותו. הריח שלו יישאר לי על הכריות, מה יותר טוב מזה? תגידי לי, תיקי, מה אנחנו בלי הילדים?"
"מחר בבוקר הם נוסעים לכותל, ואז לפגוש חברים. חשבתי שנלך קצת לטייל, אפילו פתחתי עוד חיסכון, רציתי להזמין אותם למסעדה, לקנות להם קצת מתנות, אבל הם כבר קבעו. טוב, אפשר להבין אותם, נכון? הרבה זמן שלא היו בארץ. אני מאושרת, תיקי, הבן שלי פה, אני מאושרת בתוך הלב. כמו בסרטים שאני רואה. טוב, העיניים נעצמות לי, היה לי יום קשה וטוב, תיקי, קשה וטוב. להתראות בינתיים".
-7-
"תיקי? סליחה שלא התקשרתי כל היום, הייתי עסוקה בבישול ובניקיונות. הם יצאו מוקדם מהבית ועוד לא חזרו. הכנתי לו את הפלפל שהוא אוהב, ולילדה מקרוני עם גבינה. אמא שלה אמרה שזה מה שהיא אוכלת".
"בינתיים זה על הגז, לא הכנסתי למקרר, כשהם יבואו אחמם להם. את חושבת שאני צריכה לדאוג, תיקי? כבר ערב ועוד לא שבו. טוב, הם בטח עם חברים, ילדים גדולים. מחר נלך לים, אולי אכניס את האוכל לקופסאות".
"המים תמיד הביאו לבן-בן תיאבון. את זוכרת את הקופסאות עם הכריכים? איזה זיכרון יפה זה. הו, הנה, צלצול בדלת. אולי זה הם. להתראות, תיקי, לילה טוב".
-8-
"תיקי. אוי, חייגתי אליך בטעות. התכוונתי להתקשר לבן-בן, לשאול על מספר החדר. איזה חדר? אה, לא סיפרתי לך. הם באו אתמול בערב לקחת את הדברים שלהם, אמרו שמצאו דיל באיזה מלון, שיש שם בריכה למיה וחדר משחקים. חשבתי לתת לה את המשחקים שקניתי לה, פשוט עדיין לא הספקתי. אז הוצאתי אותם, אמרתי "מיה, תראי מה סבתא קנתה לך". את יודעת איך שהיא זהרה? אפילו חיבקה אותי, קטנה שלי. אבל אשתו של בן-בן עשתה קצת פרצוף".
שאלתי אותה אם המיטה לא נוחה, היא לא ענתה. 'אל תכעסי, אמא', הוא אמר לי, 'המלון מאוד קרוב, ומחר נלך לים'. לא כעסתי. שאני אכעס על הילד שלי? זו זכותם, הם זוג צעיר. את יודעת איך זה, תיקי, היום יש להם הרגלים אחרים. טוב, אתקשר אליו שוב. להתראות אהובה, להתראות".
-9-
"תיקי? מה שלומך? אולי תרצי לבוא אלי? נשאר לי המון אוכל, ויש גם צעצועים. תקחי לנכדים שלך, הם יאהבו, חבל לזרוק. עם בן-בן? כן, הכל בסדר. כשבאתי למלון הם היו כבר בים, אז ירדתי לים, ואז כבר עלו חזרה למלון".
"לא, אני לא בוכה. תיקי, זו עייפות מצטברת, את מכירה את זה?"
"אולי תרצי לבוא אלי, תיקי? יש אוכל באמת נפלא, והתגעגעתי אלייך, כמה אפשר לשמוע אדם דרך הטלפון? אה, את עם הנכדים היום? נראה, אם בן-בן לא יבוא, אולי אצטרף. אודיע לך".
"להתראות, תיקי, תיהנו".
-10-
"תיקי? את לא עונה לי, את בטח עם הנכדים, אז אני משאירה לך הודעה. גם היום לא באו אלי. בן התקשר ואמר שהם רוצים לקחת את הילדה לפארק הגדול. אז זרקתי את כל האוכל, הורדתי את התמונה של מאיר מהקיר וקרעתי עם סכין את כל מה שהרפד ריפד. לא יודעת למה, תיקי, לא יודעת".
"תגידי לי את, אני שקופה. איך הוא לא מבחין באמא שלו? סוף-סוף הוא בארץ, תיקי, ודווקא עכשיו, כשהוא הכי קרוב, אני מתגעגעת אליו יותר מתמיד".
"קצת עצוב לי, תיקי".
"בגילנו אנחנו מאבדים את הזיכרון, נכון?"
"אבל את המשפחה אנחנו זוכרים. אז תגידי לי, תיקי, איך זה שהם כל כך צעירים – ודווקא הדברים הכי פשוטים והכי נכונים עפים מזיכרונם? טוב יותר לו היה מתקשר. היה לי שקט רע בבית, אבל לפחות לא רעשים מעציבים של שיברון לב".
"ליל מנוחה, תיקי שלי, ליל מנוחה".