מאז ומתמיד שרר מתח, לכאורה, בין הצרכים הביטחוניים והצרכים החברתיים של ישראל.



היו זמנים של רגיעה ביטחונית שבהם כף המטוטלת של השיח הציבורי נעה לכיוון הגדלת המשאבים החברתיים והיו שנים של מתח, עימותים צבאיים וטרור שבהן כף המאזניים הציבוריים נעה לכיוון הגדלת תקציב הביטחון. החוכמה של הקברניטים היא למצוא את האיזון הנכון בין עמידה באתגרים הביטחוניים ובין מתן מענה לצורכי החברה בישראל. אלו גם אלו חשובים לקיומנו כאן כעם וכמדינה. אנו מסוגלים להניף את שני הדגלים, גם את הדגל החברתי וגם את הדגל הביטחוני. מניסיוני כשר ביטחון וכחבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת יש לי כמה השגות על המלצות ועדת לוקר שעשתה עבודה נרחבת במאמץ למצוא פתרון לתופעת ״הסחר־מכר״ סביב תקציב הביטחון המתקיימת כל שנה.



ראשית, יש לזכור שישראל נמצאת באחת התקופות המורכבות והמאתגרות מבחינה ביטחונית ומדינית. אי השקט הפנימי במדינות השכנות הולך ומתעצם. חלקן, כמו סוריה, אינן קיימות כישות מדינית אחת עם שלטון מרכזי, והפכו למשטר של מיליציות שרצח וטרור הפכו למרכיב היסודי שלהן. מדינות מוסלמיות שאינן ערביות, שהיו ידידותיות לישראל, הפכו בשנים האחרונות לעוינות ומבטאות זאת בכל פה. אחרות נאבקות בטרור פונדמנטליסטי בדמות דאע״ש והסלפים למיניהם, והאינטרסים שלהן מתחילים להשתלב עם אלו של ישראל. גם אמצעי הלחימה השתנו. איום הטילים הפך קשה ומסוכן יותר, מלחמת הסייבר דורשת אמצעים גדולים יותר, וזירות המלחמה השתנו ובחלקן התקרבו קרבה מאיימת וחלקן התרחקו גיאוגרפית, אך הריחוק הפך לסכנה בליסטית על סף גרעינית. במדינות אחרות, תקציב המדינה בא לתת מענה לגודלה ולתושביה. בישראל המצב שונה. אחד המרכיבים הגדולים והחשובים בתקציב המדינה הוא תקציב הביטחון. זה נגזר מגודלו של האיום ולא רק מגודלה של המדינה.



כבר נכווינו בעבר מההשלכות המבצעיות של קיצוצי תקציב הביטחון. שנים של רגיעה יחסית הביאו לביטול אימונים, לירידה בהצטיידות, להקטנת יכולת המודיעין. למזלנו, במצבים אלו אומץ לבם, נחישותם וכישרונם של מפקדי צה״ל ולוחמיו חיפו על ההכנות הלקויות. אסור גם לשכוח שחלקם של אנשי הקבע משמעותי בהקשר של מוכנות צה״ל ומהווה אבן יסוד ביכולת ההרתעה של ישראל.



לצערי, מקצת המלצות ועדת לוקר עלולות ליצור את הרושם שהוועדה מצטרפת ל״עליהום״ התקשורתי על משרתי הקבע, ויש בהן הפרה של התחייבות מפורשת של המדינה לבניה ומגניה. אסור לשכוח שגם למשרתי הקבע משפחות והתחייבויות, ושכרם ותנאי שירותם ראויים להגנה מקצועית, אך מנגד ההמלצה ״לצבוע״ את תקציב המילואים היא המלצה ראויה ונכונה.



ברור שלא ניתן לאמץ את המלצות לוקר כלשונן, אך אסור להיקלע לדיון הציבורי שמעמיד את הטנקים מול הילדים ואת המטוסים מול הקשישים, כי חובתנו לדאוג לחוסן החברתי ולחוסן הביטחוני באותה מידה. אנו חייבים לנצל הזדמנות זו , לקבל החלטות אמיצות , אך ״אסור לשפוך את התינוק עם המים״.



אני פונה לראש הממשלה לשנות את מנהגו ולא להמתין עד רגע לפני אישור התקציב. אסור לשתוק כשהמערכות החשובות ביותר מקיזות בפומבי זו את דמה של זו. עכשיו ראש הממשלה צריך לקיים את תפקידו כמבוגר האחראי ואולי סוף־סוף ״ראש ממשלה אחראי״.



הכותב הוא ח"כ של המחנה הציוני ולשעבר שר הביטחון