1. הנחיתה מן השירות הממושך בצה"ל אל עולם העסקים והפיננסים בחברה האזרחית משולה לחבטה קשה שחווה צנחן כבד משקל בהגיעו לקרקע. דברים שרואים מכאן לא רואים משם. מעידים ויעידו על כך בכירים רבים שפרשו מצה"ל ונתקלו לפתע במשמעות של חריגות מתקציב, תקני כוח אדם, רמת שקיפות שדורשים הדירקטוריון, המשקיעים, הציבור והעיתונות.

הם נתקלים לראשונה בקשיחות המובילה את הבקרה על רמת ההכנסות וההוצאות, על המובילות בקטגוריה ועל אמון הציבור בחברה, על שורת הרווח ועל מידת התאמת הארגון למציאות. נדרשים לכך מנהלי בנקים, מנהלי חברות סלולר, תשתיות, רשתות מזון ועוד. 
 
לפני 15 שנה שלחתי מכתב לרמטכ"ל ולראש אכ"א, שבו הצעתי לחייב כל קצין שמגיע לדרגת אלוף משנה לקרוא עיתונות כלכלית. הצעתי שעם קבלת הדרגה, שאליה מתלווה מסירת מפתחות לרכב, יתלווה גם מכתב ובו הודעה כי הוא מנוי לעיתון "גלובס" (הירגעו, חברים, "דה מרקר" ו"כלכליסט" לא היו קיימים אז). 
 

נתניהו ולוקר. עמוס בן גרשום, לע"מ

נימקתי זאת בכך שקצין ברמת אל"מ שמתמנה למפקד חטיבה או למפקד בסיס - איננו רק מפקד אלא גם מנהל בכיר: עליו לנהל בתבונה משקים של כוח אדם, מלאים בדלק, תחמושת, מזון, מלאים לחירום ועוד. הוא מופקד על שגרת מחנה שגובלת לעתים בעיר קטנה. הוא צריך להכיר את המונחים, את הדילמות, את תורות הניהול ואת התפיסות השונות, הוא צריך ללמוד ניהול משברים, להפיק לקחים מאחרים ולחיות בו־זמנית בשני עולמות: הפיקוד הצבאי והניהול המקצועי של המשאבים. 
 
אלו דברים שגם היום לא נלמדים בבה"ד 1, בפו"מ או בקורסים של מג"דים ומח"טים. פה ושם משתרבבת הרצאה של קצין ממערך התקציבים או הרצאת אורח. את הידע בתחומים הללו שואבים קצינים בכירים בצה"ל בעיקר באוניברסיטאות בארץ ובחו"ל, שאליהן הם יוצאים ללמוד תואר ראשון או שני. אם בעבר היה הרוב פונה ללימודים במדעי המדינה - הרי שהיום יותר ויותר מפקדים בכירים לומדים מינהל עסקים, כלכלה, משפט, תקשורת וכיו"ב. זה הופך אותם למנהלים טובים יותר בארגון ובהמשך גם במשק הישראלי. אצל בודדים ישנו כישרון מולד. 
 
בעיני, אחד הלקחים מדוח לוקר - שאיננו כתוב בדוח, אך אמליץ לרמטכ"ל איזנקוט ליישמו - הוא לשים יותר דגש על הכשרת הפיקוד הבכיר של צה"ל בתחומי הכלכלה, הניהול והתכנון, ולחבר אותם לשפה, לדילמות, לחוויות שחווים כיום תאגידי ענק בעולם ובישראל, למגמות בכלכלה, לשינויי סדרי העדיפות בחברה ועוד. כשייסד את צה"ל והקים את משרד הביטחון, קבע דוד בן־גוריון כי "קצין לא יעסוק בכסף". אך צה"ל של היום אינו פטור מכך ומפקדיו חייבים ללמוד להסתכל גם דרך החור של הגרוש. אין מנוס.
2.  האמרה הוותיקה קובעת ש"אין לירות בשליח", ובמובן הזה טוב עשה המטה הכללי של צה"ל כשהסיר את הכוונות (באיחור של 24 שעות) מבין עיניו של האלוף (מיל') יוחנן לוקר. כבר שנים ארוכות אני מכיר אישית לפחות שלושה מחברי הוועדה: לוקר, האלוף (מיל') עמי שפרן ויוסי אקרמן. אני בטוח שהם פעלו מתוקף ניסיונם ארוך השנים וביקשו להמציא את המסקנות הטובות מתוך דאגה לביטחון ולצה"ל. במובן הזה, בצה"ל הבינו כי הדה־ לגיטימציה לחברי הוועדה, חוזרת אליהם כבומרנג. 
 
אילו רק היה ניתן לנתק את מסקנות דוח לוקר מן השיח הציבורי, החיים היו פשוטים יותר והיה מתברר כי על רוב סעיפי הדוח ניתן להשיג הסכמה. השיח התקשורתי האוטומטי ממעט לעסוק בהמלצות להגדיל את תקציב הביטחון, לקבע אותו (אולי בחקיקה) לחמש שנים, "לצבוע" ולשריין ולהבטיח את תקציבי המחקר, הפיתוח וההתעצמות, לשמר ולהבטיח את כשירות יחידות הצבא ואת תוכנית האימונים. 
 
השיח "מנחית" את הציבור אל מרכזו של תלוש השכר של משרת הקבע ואל קצבת הגמלה שלו. לאחר שבעשור האחרון ניטלה מאנשי הקבע גם היציבות התעסוקתית (ניתן לפטר עד גיל 38, אין ועד, אין "הורדת שלטרים" ואין סעד מבית הדין לעבודה), ניטלה מהם גם הפנסיה התקציבית ונלקחו מהם המעמד הציבורי הייחודי שהיה להם וגם חלקים נכבדים מההוקרה, הכבוד וההערכה. 
 
במציאות הזאת, הרמטכ"ל איזנקוט מוצא עצמו מול דוח הוועדה, מול העיתונות הכלכלית, מול הרשתות החברתיות ומול כנסת וממשלה עם סדר יום חברתי - כמחסום האחרון ששומר ומגן על משרתי העם. כשדובר צה"ל מדבר, הוא באמת חש שנעוצות בגבו מאות אלפי זוגות עיניים של משרתים ובני משפחותיהם, שהוא להם הפה היחידי כמעט. אינני יודע אם יש אמת בפרסומים על כך שישנה חוות דעת משפטית שהמלצות לוקר אינן חוקיות ולא יעמדו במבחן בג"ץ, אבל אני כן יודע להעריך שבקרוב מאוד תוקם כאן עמותה של נשות המשרתים בצה"ל ותנסה לחקות את עמותת נשות השוטרים. 
 
דווקא בשבוע שבו היינו עדים לדרמה ולסכנה בהשבתה כוללת של המשק סביב נושא ראוי וצודק של עובדי הקבלן, צריך לזכור את 3,000 אנשי הקבע שהושלכו בשקט הביתה ועוד 2,000 שיפוטרו בקרוב. אין שביתה, אין מחאה ואין הזדהות. כשישקע מעט האבק וכשיירגעו הרוחות, יידרש הרמטכ"ל להתמודד עם המסקנות בדוח הקשורות לשכר, לפנסיה ולגידול בכוח האדם.

איזנקוט מודע לגודל השעה ולגודל האתגר, והוא מודע לכך שבמשמרת שלו עליו להעביר את צה"ל טלטלת ענק שכמוה לא חווה מאז הקמתו. איזנקוט הוא בר־שיח, הוא גמיש ופרגמטי הרבה יותר משר הביטחון יעלון, ויש לאפשר לו להציג תיקונים להמלצות בתחום הפנסיות או להציע חלופה ראויה.
3. ללא קצין המודיעין שמנתח את תצלום האוויר ומסמן את האיומים על המפה, לא תגיע הסיירת הכי מובחרת ליעדה. את זה הבין כבר דוד המלך כשחזר מנצח מן המלחמה וציווה לחלק את השלל גם לאלה שישבו בעורף ונתנו את התמיכה הלוגיסטית. נפוליאון קבע ש"הצבא צועד על קיבתו" ונתן כבוד לאפסנאים, לטבחים ולקציני החימוש. 
 
מאחורי כל מטוס קרב שנוסק לשמיים לתקוף מטרת אוויר מסתתרים עשרות אנשי מודיעין, מבצעים, פקחי טיסה, מטאורולוגים, מכונאים, חשמלאים, חמשים, מתדלקים, אנשי בטיחות טיסה ועוד. הם ישנים בבסיס, חיים בעמדות ההמראה, ולהשאיר את חלקם בצבא בעידן המודרני זה קשה אפילו מלהשאיר את הטייס.

יש כאן צבא אחד שיש קושי לחלקו. נכון שצריך להוקיר את הלוחמים הקרביים ההולכים בראש הטור - אבל ראש אכ"א והרמטכ"ל יודעים שתעשיית ההייטק, הסייבר, התקשורת והטכנולוגיה מאתגרים את הקצונה הצעירה בצה"ל בתחומי התקשוב, המודיעין, והדוברות לא פחות. מערכים אלה ונוספים הופכים חיוניים ללחימה יותר ויותר. 
 
לך תגיד עכשיו לסרן ב־8200: אין רכב, אין פנסיה, אין הבטחה שלא תפוטר בעוד חמש שנים. וחוץ מזה, אתה גם עובר לשרת בנגב.
4. פגשתי אותם השבוע ברחוב רוטשילד בפתח תקווה, בכניסה לסניף קופת החולים. הם עמדו שם: שני ילדים וילדה אחת בני 10, נשענים על המעקה ומולם דוכן המציע כוס לימונדה משני קנקנים שהעמידו וקצת משחקי קופסה משומשים שהציעו למכירה. עמדתי והתבוננתי בהם ונזרקתי באחת 40 שנה לאחור, אל ימי החופש הגדול ביד אליהו של סוף שנות ה־60' ותחילת שנות ה־70'.

נזכרתי בחברי יהודה ובי נשענים על המעקה ומולנו דוכן של סברסים על בלוק קרח, בניסיון להרוויח קצת לירות בין הבילוי בבריכה והפעילויות בשומר הצעיר. 
 
כשהתרכזתי בזיכרונות, הציף את אפי גם ריחו המשכר של החופש הגדול. בחיי שיש לו ריח משלו - של קיץ, של הכלור בבריכה, המלח בים, של הפיח באוטובוסים שחולפים על פני דוכן הסברס. להתגעגע.