אחרי שהזעם והמשטמה שעורר דוח ועדת לוקר נרגעו קצת (למעט אצל שר הביטחון), הודו בצה"ל שרוב הדוח מתכתב עם התוכנית הרב־שנתית "גדעון" שהציג השבוע הצבא.

הפערים בין המלצות לוקר לבין דרישות הצבא אינם גדולים, למעט בשני סלעי המחלוקת: מה שלוקר מכנה "שקיפות" תקציבית (ובצה"ל מכנים "שליטה") וכמובן בנושא הפנסיות. אבל לא דוח לוקר וגם לא הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, העזו לקרוא תיגר של ממש על מודל השירות בצבא, שהולך ומאבד את הרלוונטיות שלו לצורכי הביטחון של ישראל.
 
אחרי מכת האש הראשונה שירה צה"ל ערב פרסום הדוח, "כדור בין העיניים" (ביטוי שהרמטכ"ל נסוג ממנו מאוחר יותר), השאיר הצבא את הזירה לשר הביטחון. משה (בוגי) יעלון לא חסך בתחמושת ורוקן מחסניות של גנאי על לוקר ועל חברי הוועדה, תוך שהוא מטיח גם עלבונות אישיים לעברם. יעלון רואה בדוח לוקר ניסיון למנות לו "ועדה קרואה", שתשלול את סמכויותיו כשר ביטחון.

יעלון ניחן בהרבה סגולות, אבל דיפלומטיה אינה אחת מהן. הוא איש שפיו ולבו שווים באופן קיצוני, ולעתים עולה הצורך בפילטר שיחצוץ בין השניים. הכעס שלו אותנטי והוא מלווה גם בעלבון אישי על הדרך שלוקר נהג בו. כששר ביטחון שם לו למטרה לקבור את הדוח, רוב הסיכויים שזה יצליח, וחבל. כי יש דברים בדוח לוקר שראוי לקיים עליהם דיון.


לא חסך בתחמושת. יעלון. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90 

ככלל, קשה כיום לקיים דיון ציבורי רציני בנושא תקציב הביטחון ותנאי השירות בצה"ל. מצד אחד, ניצבת העיתונות הכלכלית, שכמו בנושא הגז נשמעת כמו כת בכל הנוגע לתקציב הביטחון. לחבריה יש אמת אחת והיא האמת המוחלטת. ההצגה של המשרתים בצה"ל כחבורת בטלנים תאבי בצע מרחיקה מהדיון הלא־רציני הזה את כל מי שמכיר את צה"ל ואת צורכי הביטחון.
 

לוקר עצמו ניסה לפשר בין שני הקצוות והתוצאה היא אכן דוח פושר ולא אמיץ.  לוקר הוא אומנם אלוף במיל', אבל מעולם לא נשא בתפקיד במטה הכללי של צה"ל וחבל שבקרב חברי הוועדה לא היו גם סמכויות ביטחוניות עם משקל משמעותי יותר. לעומת זאת, לאנשים המייצגים את עמדת האוצר היה משקל עודף בוועדה הזאת.
 
יש הטוענים שלוקר, בשל היותו בוגר מערכת הביטחון, יצא מגדרו כדי להוכיח לאנשי האוצר שהוא אינו שפוט של המערכת. לכן גם קיבל את עמדת האוצר במקומות שבהם ראוי היה שישמיע קול עצמאי, לדוגמה, בתשלומי המסים של מערכת הביטחון. צה"ל נדרש לשלם מע"מ על כל מענק שהוא מקבל מאמריקה. הוא משלם ארנונה בסכומים לא הגיוניים, ובניגוד לתחבורה הציבורית, הוא נדרש לשלם היטל בלו על כל ליטר דלק שצורכים מטוסי הקרב והטנקים שלו.
 
תקציב הביטחון מכיל כמה רכיבים שראויים לתואר "ישראבלוף". כשארה"ב מעניקה לישראל מטוסי קרב חדשים, שממומנים כולם מכספי משלם המסים האמריקאי, צה"ל מחויב לשלם עליהם  מע"מ. למה? ככה. וזה לא סכום מבוטל - 1.1 מיליארד שקל מתקציב הביטחון.
 
תחשבו על האבסורד: ארה"ב נותנת לנו מתנה, ומשרד האוצר מחייב את צה"ל לשלם עליה מס, בשקלים יקרים. או הארנונה: צה"ל שילם בשנה שעברה יותר מ־500 מיליון שקל ארנונה לרשויות המקומיות. לא פשוט יותר שמדינת ישראל תחליט שמגיע לרשויות המקומיות עוד תקציב בגובה 500 מיליון שקל ותעביר להן אותו ישירות?
 
המשחק הזה, שבו האוצר מעביר למשרד הביטחון יותר מ־2 מיליון שקל ואחר כך מחזיר אותם לכיסו, מיותר. ועדת לוקר הבינה את זה, אבל לא העזה לקבוע מסקנה חד־משמעית בנושאים האלה, וכך נשארו בתקציב הביטחון יותר מ־2 מיליארד שקל שאין להם שום קשר לביטחון. 
 
שאלת השקיפות 


בצה"ל טוענים שכבר כמה שנים יש במשרד האוצר מסוף שבו מופיעה כל פעולה כספית שצה"ל מבצע. יש גם חשב מטעם משרד האוצר שעובד בין כותלי משרד הביטחון. ועדת לוקר טוענת שהמסוף הזה מוחשך לעתים קרובות, מה שמונע שקיפות מול משרד האוצר. 
 
במשרד הביטחון מפרשים את המלצות לוקר כניסיון לתת למשרד האוצר שליטה מלאה בתקציב, כפי שקורה במשרדי הממשלה האחרים. כשהשר לביטחון הפנים מחליט שהמשטרה צריכה עוד עשר ניידות חדשות, הוא נדרש לשלוח את המנכ"ל שלו לרפרנט במשרד האוצר כדי שיאשר את ההוצאה. התוצאה: כל משרדי הממשלה, למעט הביטחון, לא מצליחים לממש את התקציב שלהם, משום שהאוצר דואג שיישארו רזרבות לא מנוצלות. 
 
שקיפות היא ערך ראוי והכרחי בדמוקרטיה, אבל משרד האוצר לא מחיל את הערך הזה על עצמו. כמדיניות, הוא דואג להסתיר כל שקל שנותר כרזרבה תקציבית, וגם כשראש הממשלה דורש ממנו, יותר מפעם אחת, להציג את היתרות בתקציב - האוצר מתחמק.
 
לוקר, כמי ששירת כמעט שלוש שנים בלשכת ראש הממשלה, מכיר את התרגילים האלה. הוא מאמין שבמודל שהציע אפשר ליצור אמון בין משרדי הביטחון והאוצר. אבל הוא לא השתדל ליצור את האמון הזה בקרב אנשי הצבא ומשרד הביטחון - מה שגרם להם לדחות את ההמלצה מיד, ולאוצר לאמץ אותה בשתי ידיים.
 
רוב שרי הממשלה לא נהנים מיכולת משילות. לא משרד החינוך מחליט כמה ילדים יהיו בכל כיתה בבתי הספר - האוצר מחליט על זה. האוצר גם קובע כמה מיטות יחכו לנו בבתי החולים. אם ניתן לאוצר לקבוע גם לאיזה טנק מגיעה מערכת "מעיל רוח" ולאיזו יחידה מגיע אפוד קרמי - אבוי לנו.
 
לוקר לא הצליח לבנות מודל שיעורר אמון גם בצד מערכת הביטחון, וחבל. ראוי ליצור שקיפות בין מי שממונה על התקציב למי שמיישם אותו, אבל חייבים לאפשר חופש החלטה למשרד שאחראי לביצוע. לא במקרה מדינת ישראל מטילה דווקא על צה"ל להכין לוויה ממלכתית כשנפטר ראש מדינה לשעבר, או כשצריך לשלוח מטוס סיוע לנפאל או לפנות שלג מרחובות ירושלים. במערכת הפיקוח הקיימת של האוצר אין גוף אחר במדינת ישראל שיכול להיענות מיידית לצורך דחוף. 
 
חוק שימור החומר האנושי 


לוקר מציע מודל של המרת פנסיית הגישור של פורשים, שאינם לוחמים, במענק שמהווה כשליש מהפנסיה המוענקת להם היום. הרעיון שלו אינו משולל יסוד, אבל התעקשותו להחיל אותו רטרואקטיבית על כ־3,300 משרתים בקבע, ובעצם להפר איתם חוזה, יצרה מייד התנגדות. אגב, מתווה לוקר יעלה למדינת ישראל עוד 4.5 מיליארד שקל בשבע השנים הקרובות ויעבור עשור עד שהוא יתחיל לחסוך לנו כסף.
 
דיאלוג עם צה"ל בנושא הזה וקביעת נקודת ייחוס שלא מפרה את ההתחייבויות שכבר ניתנו, יכולים היו למנוע את המלחמה. המודל של לוקר ניסה לשקלל את סיכוייו של הפורש למצוא עבודה. ככל שגילו עולה וסיכוייו יורדים, כך גדל גם המענק. זה לא מודל רע, אבל היה נכון יותר להגיע אליו בדיאלוג ובהסכמה ולא לבעוט בבטנם של כלל אנשי הקבע.
 
גם התוכנית של צה"ל מכילה אלמנטים דרקוניים: צה"ל רוצה לשחרר את כל רבי הסרנים, שלא מקודמים לדרגת סגן אלוף כבר בגיל 36, ללא כל זכויות. יש בצה"ל לא מעט רבי סרנים מצוינים, שיכולים לתרום רבות גם אחרי הגיל הזה ובלי קידום לדרגת סגן אלוף.
 
ועדת לוקר העלתה רעיון שיתרום רבות ליכולתו של צה"ל לשמר כוח אדם איכותי: היא מציעה לתת לרמטכ"ל את הסמכות לקבוע חוזים אישיים למי שהצבא זקוק לו. שר הביטחון ביקר השבוע ביחידה 8200 ושאל את הנוכחים מי מתכוון להשתחרר. סרן אחד הרים את היד וכשנשאל למה, ביקש להסביר בצד. "אני מרוויח בצבא 7,000 שקל", אמר לשר הביטחון, "בחברות ההייטק של רמת החייל מציעים לי 40 אלף פלוס רכב צמוד".
 
המלצות לוקר יאפשרו לרמטכ"ל להעניק לסרן הזה משכורת כפולה ואף יותר. הם ישחררו אותו מהתלות בהסכמים קיבוציים ויתנו לו לתגמל במשכורת ראויה את מי שצה"ל חפץ בו מאוד.
 
מי חי בשווייץ?  


לוקר המליץ שעד 2020 יקוצר שירות החובה לשנתיים. בתגובה הציג צה"ל תוכנית שמציעה קיצור שירות החובה ל־27 חודשים, עד 2023. התגובה הראשונית של צה"ל להמלצותיו הייתה: "מי שממליץ על קיצור החובה לשנתיים כנראה חושב שהוא חי בשווייץ". אחרי שהציג השבוע צה"ל את המלצותיו, הגיבו בצד השני ש"המרחק בין ישראל לשווייץ הוא כנראה שלוש שנים ושלושה חודשי שירות".
 
קשה להבין אם ההמלצה של צה"ל כנה, או שהיא רק מצג שווא בתגובה לדוח לוקר. מודל השירות שהציע לוקר - ולפיו לוחמים ישרתו שירות חובה (!) בן שלוש שנים, עם שנה בתנאי קבע, בזמן שחבריהם העורפיים ישתחררו בגיל 20 ללימודים ועבודה - עשוי לשחוק את מספר הצעירים שיבחרו בשירות קרבי. בעבר, אחרי מבצע חומת מגן, כשלצה"ל היה מחסור בלוחמים, ניסו להשאיר לוחמים ותיקים בתנאי קבע. רק כמה עשרות נענו.
 
הרעיון שצעיר יבחר מרצונו לבלות שלוש שנים באוהל ובאבק בתמורה לשכר מינימום בשנת השירות השלישית שלו, בזמן שחבריו ישרתו שנתיים בחדר ממוזג, לא נשמע ממש ישים. צה"ל חייב מודל שירות אחר, ולשם כך צריך לאתגר את מודל "צבא העם".
 
ועדת לוקר לא בחנה את ההישג הנדרש מצה"ל ואת תרחישי הייחוס שאליהם צריך להתכונן. הצבא נדרש כיום לכוח זמין ומיומן, שיוכל להגיב במהירות על כל התפתחות בעזה, בלבנון, בסוריה ובאיראן. המודל הנוכחי של צבא חובה, שנשען על צבא מילואים גדול, לא עונה על זה. 
 
אין צורך לבטל את שירות החובה, אבל צריך לתת למי שהצבא רוצה שישרת כלוחם תנאים שיהפכו את השירות שלו למתגמל. מודל שירות בנוסח ה"נשיונל גארד" האמריקאי, שבו הצבא יחתום על חוזה של 12 שנים עם כל לוחם, עשוי לענות על זה. לפי המודל, כל מי שצה"ל יבחר בו לשירות קרבי ידע שמגיל 18 עד 30 מובטחת לו משכורת מתגמלת. בתמורה הוא יעמוד לרשות הצבא, גם אחרי שירות החובה. כל אימת שצה"ל יזדקק לו.
 
מודל הצבא התעשייתי, הנפוליאוני, של אנשי מילואים נלהבים אך חסרי אימון והכשרה, לא תקף לשדות הקרב של היום. צה"ל זקוק ללוחמים שאפשר לאמן אותם ככל שנדרש ולקרוא להם לפי הצורך. גם אם דוח לוקר ייקבר, הצורך הזה רק ילך ויחריף.