ביום שני הקרוב ימלאו עשר שנים לעקירה מגוש קטיף ומצפון השומרון. יצחק הרצוג אמר השבוע שההתנתקות הייתה טעות, גם אל"מ גרשון הכהן כבר התחרט. אפילו שמעון פרס הודה שהיום לא היה עושה אותו דבר. לאלפים שנעקרו ממפעל חייהם זה כבר לא משנה. הניסוי בבני אדם נעשה עליהם. אופס. סליחה. 



זה לא מהלך שהביא באמת לירידה באלימות הפלסטינית, אלא רק העצים ושכלל אותה. זה מהלך שהפך את התושבים הפשוטים ברצועת עזה לשבויי חמאס ואת תושבי באר שבע ואשדוד לחלק מעוטף עזה. אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, אבל ודאי אפשר ללמוד מטעויות. 
 
צה"ל, למשל, למד מהטעות. לאחר ששלח את חייליו לעשות משימה שדרשה, לדוגמה, ניתוק תינוקות מזרועות אמותיהם כדי לעודד אותן לצאת מהבית שלהן רגע לפני שדחפורים הורסים אותו, ולאחר שחיילים יצאו פגועים נפשית מהמשימה (על פי צה"ל) - החליטו שם שלא להשתתף יותר בעקירת יהודים מביתם. כך אמר לי השבוע מי שהיה דובר צה"ל אחרי ההתנתקות, אבי בניהו.
 

גם הנהגת המתנחלים צריכה ללמוד מטעויות. מי שיזמו את הססמה "באהבה ננצח" צריכים להבין כיום שבאהבה אי אפשר לנצח. באהבה אפשר אולי למנוע קרע, באהבה אפשר לחבר בין אנשים; אבל באהבה אי אפשר לנצח. כשרוצים לנהל מאבק אי אפשר להתחבק, לרצות להיות נאהבים ולבקש רחמים.
כשרוצים לנהל מאבק ולהצליח בו צריך ללמוד איך להיות לא נחמדים. כמו שאמרה גולדה מאיר על הפנתרים השחורים. הם לא היו נחמדים. גם ויקי קנפו והחד־הוריות שהיו איתה לא היו נחמדות, ואפילו מחאת רוטשילד לא הייתה נחמדה ואיש לא התחבק שם עם השוטרים בטקס סוחט דמעות, כמו שנעשה בגוש קטיף.
 
יכול להיות שרבנים כמו הרב רפי פרץ, ראש מכינת עצמונה אז וכיום הרב הצבאי הראשי, הבינו שאיש לא יוכל להעביר את רוע הגזירה. יכול להיות שמי שהכיר מקרוב את אריאל שרון, כמו ראשי המתנחלים, ידע שדבר לא יעמוד בפני הבולדוזרים של הבולדוזר. אם כך, הם הרימו ידיים והעדיפו שהעקירה תיעשה בהכנעה ובאהבה, ועל זה אפשר להעריך אותם. על דרך הארץ ואהבת ישראל הטבועה בהם אבל אם היה אפשר לנצח, הרי שזה היה יכול לקרות עם פחות אהבה ופחות נימוס בלבד. 
 
צריך היה למצוא דרך למחאה אפקטיבית, אגרסיבית וחוקית, שתהיה פרופורציונלית למעשה. מה היה קורה אם למשל הייתה סרבנות גלויה לפקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה, מה היה קורה אם היו נעצרים אלפים; האם גם אז היה מצליח שרון להרוס חבל ארץ פורח בשמונה ימים? יכול להיות שכן, אבל המסר שמדובר בצעד בעל מחיר כבד מאוד היה נחרט טוב יותר בזיכרון הלאומי.

עולים על הקרקע

לפני שלושה שבועות סיפרתי כאן על תלאותיהם של אנשי מושב קטיף, שלא יודעים להפוך שולחן בדרך הארוכה אל בית הקבע הנכסף. אני רוצה לעדכן: כיוון שרשות מקרקעי ישראל רוצה לשלוח חלק מהמתיישבים ליצירת תוכניות בנייה חדשות, דבר שיעכב את הבנייה בחודשים, מנסה השר אורי אריאל לקדם פתרון בוועדת שרים בתיאום עם הרשות. 

יכול להיות שבקרוב יוכלו טרקטורים לעלות על השטח וממש להתחיל לבנות את הבתים. אולי בעוד שנה וחצי יוכלו תושבי קטיף לגור סוף־סוף בבית שקירותיו עשויים לבנים.

שליטיזציה

השתגענו לגמרי. שתי ידיעות שכנו השבוע זו לצד זו, כאילו אנחנו חיים בשני יקומים נפרדים. האחת סיפרה שעוד אחד ממשוחררי עסקת שליט רצח יהודי, והשנייה עסקה בסטטוס שכתבה חברתו של שליט לאחר שהעלתה תמונה משותפת שלהם עם הכלב בפארק. 
 
לאחר שהתברר כי רציחתם של שלושת הנערים בוצעה במימון משוחרר עסקת שליט, ולאחר שניצב משנה ברוך מזרחי ודני גנון ז"ל נרצחו בידי מחבל משוחרר מאותה עסקה; מתברר שגם הרוצח של מלאכי רוזנפלד הי"ד, עלם החמודות מכוכב השחר, הוא ממשוחררי העסקה. בחשבון דמים פשוט זה היה דיל לא משתלם.  

כבר התרגלנו לזה שאנחנו לא טובים בתכנון קדימה ובראיית הנולד ומעדיפים להיות אופטימיים עד כדי עיוורון, מאשר להבין שהמציאות באזור שלנו לא פועלת לפי כללי ההיגיון המערביים. הרי היה ברור שמחבלים שהתעצמו בכלא הישראלי ישובו לרצוח. הם אפילו אמרו את זה על עצמם. אבל מי רוצה לשמוע? באותו אופן חשבנו שכשנצא מרצועת עזה יעוטו הפלסטינים על המציאה ויהפכו את חלקת האלוהים לריביירה של הרשות הפלסטינית, ובמקום זה קיבלנו כצפוי את האסלאם בגרסה הרצחנית שלו. 
 

גלעד שליט וזוגתו, מקבל יחס של סלב. צילום: צילום מסך

 
ולאחר ששליט השתחרר, לאחר שמדינת ישראל שילמה 1,027 מחבלים תמורתו, לאחר שנרצחו אחרים בידי אותם מחבלים - התקשורת הפכה את גלעד לסלב. כמה בלבול ערכים צריך להיות כדי להתייחס אליו ככוכב הראוי למעקב ולחיקוי. אינני שופטת את התנהגותו בזמן החטיפה ולא את משפחתו; אני שופטת את התקשורת שמוכנה למכור כל ערך - כולל ערכי צה"ל, לחימה וערך החיים - בשביל קמצוץ רייטינג וריגוש. 
 
ראוי לו לשליט לשמור על פרופיל נמוך. ראוי שהתקשורת תחפש גיבורים אחרים ושתזכיר לנו מפעם לפעם את חנן ברק ופאבל סלוצקר ז"ל, חבריו לטנק של שליט יבדל"א, גיבורים שחירפו נפשם למען מדינת ישראל. 

פינת בית הכנסת המרגש
לפני כחודש פרסמה כאן הילה קורח חברתי המלצה על בית כנסת במנהטן, כזה שכיף מאוד להתחבר לתפילה בו. בית כנסת של להט"בים רפורמים. בתור חובבת בתי כנסת אני מציעה לייסד פינת המלצות וביקורת בתי כנסת, כמו שנהוג לעשות עם מסעדות. ככה נוכל להכיר מקומות שלא הכרנו.

הנה אני מוסיפה פרק שני. בית כנסת של חב"ד בשדרה החמישית. לאחר שהרב אומר כמה מילים מדברת הרבנית הכריזמטית. היא מספרת על פרשת השבוע וסוחפת אחריה את קהל המתפללים מכל העולם. "מי כאן מישראל?" היא שואלת וחבורת ישראלים מוחאת כפיים. "ברזיל?" זוג מבויש מרים את היד. "צרפת?" שלושה אנשי עסקים מנופפים בידם.

ארגנטינה, הונג קונג, מרוקו. כ־200 יהודים מכ־20 ארצות יצאו מהרחוב הסואן והמפויח ונכנסו לבית הכנסת הצנוע. כולם יחד שרו "לכה דודי" בשפה העברית המאחדת את כולם. התרגשתי עד דמעות.