ממשלת ישראל חייבת לאשר במהירות את מתווה ההסכם עם חברות הגז, משתי סיבות מרכזיות. הסיבה הראשונה היא ההפסדים האדירים שהעיכוב גורם למשק הישראלי. נזק ישיר כבר נגרם בשל ביטול והקפאת עסקות עם חברות ועם מדינות (ירדן ומצרים), והוא נאמד על ידי משרד האנרגיה ב־12 מיליארד שקל. נוסף על כך, ייתכן הפסד משמעותי אם המתווה לא יאושר במהרה - העיכוב הארוך והמיותר בפיתוח שדות הגז גורם לציבור הפסד עתק. ואולי גרוע מכל, העיכובים והשינויים במתווה פוגעים פגיעה מתמשכת באמון של העולם העסקי בישראל.
 
כדאי להתעכב מעט על הנקודה האחרונה. לעתים נדמה שצריך להזכיר למתנגדי ההסכם (וכנראה גם לשר או שניים) שהכלכלה הישראלית היא חלק מכלכלה גלובלית. האמונה במשקים אוטרקיים בניהולם של ועדי עובדים, פוליטיקאים ופקידים טובה ויפה אם אתה רוצה להיות יוון או פורטוגל. מי שרוצה להיות אוסטרליה, ניו זילנד, שווייץ או סינגפור - כלומר, ליהנות משפע, שגשוג ופריחה כלכליים - חייב להתייחס בכבוד להון ולדעת למשוך השקעות וחברות. 
 
עיכוב המתווה עושה את ההפך הגמור. ניקח לדוגמה את השערורייה האחרונה: הממונה על ההגבלים העסקיים, פרופ' דיוויד גילה, חזר בו בדצמבר האחרון (בתחילת מערכת הבחירות) ממתווה הגז, שבו תמך לפני כן. מדוע? איש לא באמת יודע, כולל מבקר המדינה. המבקר ניסה לקבל הסברים מהרשות להגבלים, אבל, כך הוא מדווח, לא הצליח למצוא בחינה מקצועית של "היקף התחרות" הרלוונטי, "דיונים עם יתר משרדי הממשלה" או "עבודת מטה, ובכלל זה התייעצות עם גורמים בינלאומיים". פרופ' גילה החליט לחזור בו, וזהו.
 

התגובות לפליק־פלאק התמוה והבלתי מקצועי הזה לא איחרו לבוא. לדוגמה, חברת דירוג האשראי החשובה סטנדרט־אנד־פורס פרסמה בינואר הודעה שכותרתה "משמעות ההצהרה המפתיעה של רשות ההגבלים העסקיים לגבי הסיכון בהשקעה בגז טבעי". החברה קובעת כי "הקשיים המתגברים בפיתוח של הגז הטבעי בים עלולים ליצור סיכון אשראי לכלכלה הריבונית והמקומית". 

במילים פשוטות: התנהגותו של גילה הורידה את כדאיות ההשקעה בישראל. זוהי פגיעה כואבת וממשית, החורגת מתחום הגז. בשנות ה־70 הייתה סדרה פופולרית על אדם ביוני בשם סטיב אוסטין שנקראה "האיש השווה מיליונים". על פרופ' גילה נוכל להפיק את סדרת המקור הישראלית: "הפקיד שעלה מיליארדים". 
 
משום האמור לעיל, גם אם עסקת הגז לא הייתה מוצלחת במיוחד, היה כדאי לאשר אותה מיידית. לפעמים חותמים על עסקה בינונית כדי להרוויח משהו אחר, כמו שם טוב, עבור עסקות אחרות. אלא שהאמת אחרת. העסקה שהשיגה ממשלת ישראל רחוקה מלהיות בינונית. התעמולה נגדה חסרת כיסוי ורחוקה מהמציאות. 

כמה זה עולה לנו?

זו הסיבה השנייה לכך שיש לאשר את המתווה, ויפה שעה אחת קודם: העסקה שהשיגה ממשלת ישראל מצוינת. בישראל נשלם כ־5.5 דולר ליחידת חום. בהשוואה בינלאומית נוכחים אנו מיד לדעת שכמעט כל מדינה בעולם הייתה חוטפת עסקה דומה. כמעט כל מדינות אירופה משלמות יותר. הרבה יותר. קנדה וכמה ממדינות ארה"ב משלמות מעט פחות - בכל זאת מדובר במעצמת אנרגיה - אלא שאפילו בצפון אמריקה רוב המדינות משלמות יותר, כולל מחירים שמגיעים עד ל־15 דולר. אוסטרליה משלמת מחיר דומה לשלנו. ארגנטינה עומדת לשלם כ־7.5 דולר עבור פרויקטים חדשים. 
 
גם באסיה, ככלל, משלמים הרבה יותר. למשל, יפן, קוריאה הדרומית, טייוואן וסינגפור משלמות מעל 14 דולר, ומדינות שהגז היה בהן זול בעבר עומדות לחוות התייקרות, למשל הפיליפינים, תאילנד ואינדונזיה, העתידות לשלם בין 7.7 ל־11 דולר. כל אלו דוגמאות בלבד, אבל הן ממחישות את הכלל: ישראל השיגה מחיר מעולה לגז שלה. כפי שאמר לי אנליסט מומחה לשוק הנפט והגז, קשה למצוא אפילו שדה גז אחד שיפותח בשנים הקרובות, שמחיריו נמוכים יותר מאשר בישראל.
 
יש כמה דוגמאות שמתנגדי ההסכם מנופפים בהן, אבל אפילו בחינה שטחית מעלה שמדובר בדרך כלל במדינות עניות המסבסדות את הגז, דהיינו, הן ממסות את אזרחיהן (או מקבלות סיוע) כדי לממן את אספקת הגז. ואצלנו? ההפך הגמור: לא רק שנשלם מחיר מצוין, גם נרוויח הון מהמיסוי הגבוה על רווחי הגז. לא היינו רוצים להתחלף עם אף אחת מהן. 
 
נקודה נוספת ואחרונה, הראויה לציון, היא רווחי החברות. במסגרת התעמולה נגד חברות האנרגיה הציגו לציבור נתוני תשואה ממוצעים של 9.3%, בטענה שבישראל החברות מרוויחות כ־20%. בדרך כלל לא הייתי מתייחס לעניין - בעסקים השאלה היא אם אתה מרוויח, לא מה מרוויח הצד השני. אלא שבמקרה זה מדובר בהטעיה. הנתון של 9.3% משקף את התשואה הממוצעת הכללית של חברות האנרגיה, לא של פרויקט יחיד. 
 
כידוע, בחיים צריך להשוות תפוח לתפוח ולא תפוח למטע. לעזרתנו בעניין זה בא בית ההשקעות גולדמן־סאקס, שערך בדיקה דקדקנית של מאות פרויקטים של גז ונפט, ומצא שהתשואה הממוצעת לפרויקט קידוחי גז במים עמוקים היא 26.4%. דהיינו, התשואה של החברות בישראל תהיה מתחת לממוצע. יצאו פראייריות? לא. אבל גם אנחנו ממש לא. ככה בדיוק נראית עסקה מצוינת. 
 
לסיום, המתווה רחוק מלהיות "מחטף". הוא תוצאה של מו"מ ותהליך רב־שנתי שניהלו כמה משרדים וגורמים מקצועיים. הנתונים מראים שאנו עומדים להרוויח הון ממתווה הגז, הן בזכות המיסוי הגבוה על הגז, הן בזכות מחירו הנמוך לצריכה מקומית והן בזכות השגת פתרון שלא יבריח משקיעים.
 
כשהפופוליזם זועק "שוד" ו"מונופולים", חשוב להיצמד לעובדות. לפי כל קנה מידה השוואתי מצבנו מעולה. כולנו - אולי חוץ מהאופוזיציה מחמיצת הפנים - מרוויחים. כך נראית כלכלה חופשית במיטבה. זו הדרך הנכונה לעשות עסקים, זו הדרך למשוך משקיעים וזו הדרך להעלות את רמת החיים בישראל. חבל על כל דקה שבה המתווה לא מאושר. הגיע הזמן לסיים את סאגת הגז. לרווחת כולנו. 
ד"ר רן ברץ הוא מנהל תוכניות אקדמיות בקרן תקוה והעורך המייסד של אתר האקטואליה "מידה"