יחס: אני חייב להודות שתנאי ההעסקה של עובדי הקבלן מדירים שינה מעיני, ולכן אני עושה מאמצים עילאיים כדי לגרום להם להרגיש שייכים, לעתים אני מהנהן לעובד הקבלן כשאני רואה אותו. ואם אפגוש אותו שוב אתחיל בהנהון ואוסיף גם המהום. מה יש? שירגיש טוב קצת. בשבילי אף אחד אינו שקוף. לעתים אני אפילו מגדיל לעשות וזורק לעבר עובד הקבלן "מה קורה, אחי?". בלי להתייחס לזה שהוא עובד קבלן. אני נותן לו יחס והוא ודאי מכיר לי תודה, וחושב שמבחינתי הוא כמו כולם. אבל מובן שהוא לא. הוא עובד קבלן ושנינו יודעים את זה.
יתרון תעסוקתי: עובדי הקבלן מפוטרים כדי לא לזכות בקביעות. נכון, זה לא אידיאלי, אבל היי, לפחות ממחישים להם את הארעיות שבחיים שלנו. אולי הם אף צריכים להודות לקבלן על כך שאינו מוכר לכם את אשליית התעסוקה הנצחית.
בענף ההייטק, למשל, פזורים מפתחי תוכנה, זחוחים מביטחון תעסוקתי, ומאמינים שכן לעולם חוסן, ואז הם מפוטרים בגיל 47, פותחים גן ילדים ומספרים שהם גילו את עצמם מחדש כגננת, ושואבים סיפוק מהכנת כריכי שוקולד ומיצירות כמו דגם של תיבת נח ממקלות ארטיק. לפחות עובד הקבלן אינו חושש מפיטורים, כי הוא כל שנה מפוטר.
יתרון תעסוקתי 2: אני אינני עובד קבלן אלא חתום על חוזה עצמאי שיש בו משפט נפוץ והגיוני – "בין העובד למעביד לא יחולו יחסי עובד-מעביד", דבר הגורם לי לתהות לעתים – אז אילו יחסים חלים בינינו למעשה? המעסיק הוא כמו הגבר הקלאסי, שאף שיש לו חברה כבר שמונה שנים הוא מצליח לשכנע אותה שהם רק יוצאים יחד.
היא רוצה להתקדם, להחליף את הסטטוס בפייסבוק ל"אין א ריליישנשיפ", לששים בדירה שלו את מברשת השיניים, להציץ מדי פעם על שמלות כלה... אבל הוא נלחץ ממחויבות ומנסה לשנמך את מערכת היחסים. אין בינינו יחסי חבר-חברה. דווקא היחסים בין עובד הקבלן לקבלן מאוד ברורים, אחד עובד והשני מרוויח.
קביעות זה השטן: המדינה היא המעסיק הגדול ביותר של העוולה הנקראת עובדי קבלן – השקופים. מהעבר השני היא מעסיקה גם את השמנה והסולתה שבעובדי המשק – הקבועים. בעלי הקביעות אינם חוששים לעתידם. נטולי מורא מפיטורים. הדבר הבא שמעסיק אותם הוא הפנסיה.
הקבועים יכולים להיות בני 40, ומדי הפסקה קופצים לחשבת השכר בחברה כדי שתספר להם על חבילת הזהב שמחכה להם כשיפרשו בעוד 27 שנה.
מדובר בטיפוסים חסרי חשק או רצון לעבוד. בכל פעם שהייתי צריך שטכנאי ברדיו (קול ישראל) יכניס פרסומת, הייתי מסמן לו שנגמר השיר, והוא, מדושן מעונג הקביעות, היה מתיישר בכיסא באטיות שהוציאה אותי מדעתי, כך שמהרגע שהבקשה שלי נשמעה באוויר ועד כניסתה של הרקלמה הראשונה הייתי יכול לדחוף עוד איזה "הוטל קליפורניה" שלם.
פעם שאלתי את אחד הטכנאים מה גורם להם להתנהל בצורה הבלתי נסבלת ביותר בתבל. הוא שאל אותי אם אני אוהב את העבודה שלי. עניתי שמאוד. הוא אמר לי: יופי, אני שונא את העבודה שלי, אבל אני חייב להיות כאן. יש לי קביעות. אומנם עובד הקבלן לעולם לא יקבל קביעות, אבל הוא תמיד יקבל מאיתנו סימפתיה.
אז שכר הוגן, קביעות, פנסיה ותנאים אנושיים אנחנו לא יכולים להציע לכם, אבל אתם יכולים ליהנות מיחס חם, מסימפתיה למצבכם ומפיטורים אינסופיים.