החלטת שופטי בג״ץ שלא להיענות לבקשת הממשלה לדחות את הריסת בתי דריינוף בבית אל אינה דבר מובן מאליו, לדעתי. יכול להיות שהיה מקום לדחות את ההריסה עד לדיון בשאלה המהותית האמיתית והיא - האם אפשר בכלל לבנות בתים לשימוש אזרחי על קרקע שבמקור נתפסה לצרכים ביטחוניים?



בעבר, בבג״ץ בית אל בסוף שנות ה־70, נפסק כי מהבחינה המשפטית הדבר אינו אפשרי. על פי הדין הקיים בישראל, כשקרקע נתפסת או מופקעת לצורכי ציבור או לצרכים ביטחוניים והצורך בטל מן העולם, הקרקע בדרך כלל חוזרת לבעליה.



אף שחלפו כבר 36 שנים מאז החלטת בג״ץ באותו עניין, לדעתי ההיגיון של אז הוא גם ההיגיון של היום. ובכל זאת - היה מקום לדון בשאלה מחדש בשל חלוף הזמן והשתנות הנסיבות, וממילא אם הממשלה תחליט, כדברי ראש הממשלה, לבנות שם, השאלה המשפטית תתעורר מחדש.



זה כמעט מעשה של יום־יום, כשמוגשים כתבי אישום או תביעות משפטיות נגד עברייני בנייה שבנו ללא היתר - בית המשפט הרלוונטי מאפשר להם פרק זמן סביר כדי ״להכשיר את השרץ״ - ו״שרצים״ כאלה מוכשרים לעתים תכופות. בפן הפורמלי נקבע בהחלטת בג"ץ הפעם כי הסיבה לדחיית בקשת הממשלה נעוצה דווקא בעילה של "מעשה בית דין". סופיות הדיון היא עיקרון חשוב בעולם המשפט, שאלמלא כן משפטים יכולים היו להימשך לנצח.



לטענת בג"ץ, האפשרות "להכשיר את השרץ" התעוררה כבר בדיון הקודם ב־2014 והשופטים היו מודעים לאפשרות הזאת. עם זאת, כבר אז הם קבעו כי האפשרות הזאת אינה רלוונטית לדיון וכי את הבתים הנוכחיים יש להרוס בכל מקרה. החלטה זו מהווה "מעשה בית דין".



כך או כך, מקריאת הכרעת הדין של בג"ץ אפשר ללמוד שגם, ואולי בעיקר, העובדה שהבתים נבנו על קרקע פרטית שנתפסה לצורכי ביטחון היוותה שיקול בעל משקל רב בהחלטה להרוס אותם. זאת, אף שהדברים לא נאמרים במפורש בהכרעת הדין, ובג"ץ מעדיף להיאחז דווקא בסופיות הדיון. אך גם השופטת נאור וגם השופטת חיות בהחלטותיהן מאזכרות את העובדה הרלוונטית הזאת, שלדעתי מרחפת כצל מעל הפסיקה הנוכחית.



הכותב הוא עורך דין