הכתם היבש

 

פברואר 2005: תמרה גרין הופיע ב"טודיי שואו" וסיפרה כי קוסבי סימם ותקף אותה מינית שנות ה-70. לאחר שנתן לה כדורים נגד חום לקח אותה קוסבי לדירתה, "החל לנשק ולגפף אותה, הסיר את בגדיה והשאיר 200 דולר על השולחן".

 

מרץ 2005: קונסטנד הגישה תביעה אזרחית נגד קוסבי ובה חמישה סעיפים של אלימות ותקיפה מינית ותבעה 150 אלף דולר פיצויים. 13 נשים שהתלוננו על מקרי תקיפה דומים צוטטו בכתב התביעה. יוני 2005: בת' פרייד העידה כי קוסבי הכניס סם מרדים לקפה שלה וכי התעוררה במכונית "כשבגדיה סתורים, חזייתה לא רכוסה וחולצתה פרומה".

 

יוני 2006: בראיון למגזין "פילדלפיה" סיפרה ברברה באומן כי "קוסבי השליך אותי על המיטה, הניח את זרועו על צווארי וניסה להפשיט אותי ולהסיר את בגדיו". דצמבר 2006: באומן סיפרה על מקרה נוסף ב1986 שבו "תפס קוסבי את ידה בידו ואונן כשהוא משתמש בכוח בידי".

 

נובמבר 2014: באומן כתבה מאמר ב"וושינגטון פוסט" שכותרתו "ביל קוסבי אנס אותי, מדוע לקח לאנשים 30 שנה להאמין לסיפורי?"; קוסבי התבקש להגיב על המאמר בראיון ב"מהדורת סופשבוע" ברדיו NPR, אך התעלם מהשאלה.

 

ג'ואן טרשיס טענה כי קוסבי סימם ותקף אותה מינית פעמיים בשנת 1969; לינדה ג'וי טרייץ כתבה בפייסבוק כי קוסבי ניסה לסמם אותה בתחילת שנות ה-70 כשהסיע אותה לביתה; הדוגמנית ג'ניס דיקנסון האשימה את קוסבי כי סימם ואנס אותה ב-1982. "הדבר האחרון שאני זוכרת זה את קוסבי מסיר את חלוק הטלאים הצבעוני שלו ונשכב עלי. "אחר כך הרגשתי כאב חזק ובבוקר התעוררתי עירומה ועם כתמי זרע על רגלי".

 

נטפליקס ביטלה מופע בכיכובו של קוסבי שהיה אמור להיות משודר בחג ההודיה; ערוצי טלוויזיה ביטלו שידורים חוזרים של "משפחת קוסבי"; NBC ביטלה סדרה קומית בפיתוח בהשתתפותו; שלוש נשים נוספות האשימו את קוסבי בתקיפה מינית; ויקטוריה ולנטינו, נערת אמצע של "פלייבוי", סיפרה כי קוסבי סימם ותקף אותה ואת חברתה: "הוא התיישב על הספה בינינו, פתח את רוכסן מכנסיו ומשך את ראשי למטה"; על הכוכב של קוסבי במדרכת הכוכבים בהוליווד נכתב "אנס".

 

ינואר 2015: פלישיה ראשאד, שגילמה את קלייר הקסטבל, אשתו של קוסבי ב"משפחת קוסבי", יצאה להגנתו: "עזבו את המתלוננות. מה שאתם רואים זה הרס מורשתו של קוסבי. זה מתוזמר, אך אינני יודעת מי עושה את זה ולמה".

 

פברואר 2015: הקומיקאי נורם מקדונל גילה כי במופע במיוחד לציון 40 שנה לתוכנית "סטרדיי נייט לייב" סירב אדי מרפי לגלם את קוסבי; עד היום האשימו 36 נשים את קוסבי באלימות ובהתנכלות מינית.

 

***

 

לעתים אני תוהה אם האמריקאים הם אחד העמים הבהמיים והמטומטמים בהיסטוריה האנושית, אם לא הבהמי והמטומטם שבהם. רק כאן נוקפים החיים בקצב הטרגדיות שאומה רדודה הפכה אותן לגדולות מהחיים. רק כאן מעלים לדיון סוער, יצרי ומתועב מאין כמוהו טרגדיה אחת בשבוע ואז מסלקים אותה מהמסך כדי לפנות מקום לטרגדיה הבאה. 

 

עד שאינך יודע מה קדם למה, מי משרת את מי, הצורך במנת ריגושים טריים ביום ב' או העובדה שתמיד יקרה כאן דבר מה שאפשר לשווק אותו על קו התפר שבין בדיה ומציאות, סדרת טלוויזיה וחדשות.

 

נעליו של או-ג'יי סימפסון והכפפה הקטנה מדי שהיו אמורים להיות ראיות חותכות ולהכריע את משטו בסנטה מוניקה, לא עשו את העבודה. תריסר מושבעים שנולדו אל תוך העיסה האנושית הזרחנית הזאת שילחו רוצח שפל לדרכו משום שחוסנם המוסרי ויושרתם האישית לא עמדו להם כשהיו אמורים להרשיע כוכב פוטבול מהיכל התהילה ומי שהתברבר בעליבות בסרטי "האקדח מת מצחוק", והוא, שומו שמיים, שחור.

 

חובה להבהיר עד כמה האומה הזאת, האטרקטיבית בדרך כלל, המכתיבה לנו את טעמנו בלבוש, במוזיקה, בקולנוע, בטלוויזיה, באוכל ובכל סוגי הפנאי, שמידיה אנו אוכלים ושעליה אנו חולמים, חולנית ודפוקה. נכון שמתוך 320 מיליון אמריקאים הגיוני שיצמחו פסיכופתים מכל צבעי הקשת, אבל לא רק במטורפים השוכנים בתחתיתה של שרשרת המזון אנו עוסקים, אלא גם באנשים הניצבים בראשה. כמו או-ג'יי סימפסון וכמו ביל קוסבי.

 

אומה שרוב אוכלוסיית בתי הכלא שלה – הגואים להתפקע באסירים שרובם בני מיעוטים בכלל ושחורים בפרט – שנשפטה לתקופות מאסר מהממות באכזריותן הלא אנושית בעוון עבירות קלות בהרבה מאלו המיוחסות לקוסבי, אינה מוצאת את אומץ הלב הציבורי להעמיד לדין ולשלח מעל פניה קומיקאי אהוד בן 77. 

 

בעיקר משום שעל רוב העבירות הפליליות המיוחסות לו חל חוק ההתיישנות ומשפט אזרחי על פיצויים מרושש בדרך כלל את התובעת, הנגררת דרך הבוץ של פתייתנותה לכאורה בידי משפטנים שוויתרו על המוסר האישי שלהם עבור בצע כסף.

 

גם עלינו חלה חובת השימוש – מכבסת מילים יעילה העובדת שעות נוספות כולל שבתות וחגים – במילה "לכאורה". אבל אין שום דבר לכאורה בעשרות עדויות המשתרעות על פני 40 שנה לפחות, שמהן עולה כי ביל קוסבי הוא חרא של בנאדם. 

 

קוסבי הוא מהשחקנים השחורים הראשונים ששברו את קירות הזכוכית הגזעניים, מול רוברט קאלפ הלבן ב"I Spy" בשנות ה-60; זכה בפרס ה-Image מטעם התאחדות השחורים הלאומית, ובפרס מרק טוויין להומור; השנה זכה בפרס על מפעל חיים ע"י כריס רוק שכינה אותו "הקומיקאי הגדול בדורנו"; אף שהדיכוטומיה נעצרת כעת בחריקת בלמים, ואמריקה נחשפת בעל כורחה כשהיא מוחה כל הדרך לאמת, יש מי שתוהים מה "הדבר שהצליח לחצוץ בין קוסבי האמיתי לבין חיבתנו כלפיו?".

 

העדויות מסמרות השיער על מעללי האנס הסדרתי נחשפו בהרחבה ניכרת בקולן של עשרות קורבנותיו בערוצי תקשורת כ"ניוזוויק", "Gawker", "טודיי שואו", מגזין "פיפל" ואחרים.

 

עיתונאים ופובליציסטים נחשבים ניתחו לעייפה את המסר הגזעני שקוסבי מטיף מעל במות רבות ברחבי אמריקה. התשובה החלקית לשאלה מדוע קוסבי הוא עדיין אדם חופשי ומדוע טרם הופשטה ממנו הילתי, היא ש"אף אחד אינו רוצה לחיות בעולם שבו קוסבי הוא טורף מיני סדרתי".

 

אפילו לא לבנים המורגלים כל כך באשמתם הלא מוכחת של מורשעים שחורים אבל אינם מסוגלים לוותר על המקום שקנתה בלבם "משפחת קוסבי", הסדרה הקומית שהגדירה את שנות ה-80 והוכיחה כי כולם מוכנים לצפות – בהקשרים מסוימים – בסיפור חייה של משפחה שחורה מצליחה שבה האב גינקולוג במנהטן והרעיה עורכת דין יוקרתית.

 

מישהו כתב, במידה רבה של צדק, "כי אנחנו חברה המתקשה לשחוט את הדמויות הפטריארכליות שלה", ואחרת הוסיפה כי "המאשימות את קוסבי באונס הן קורבנות לא מושלמים, בדומה לקורבנות רבים". כלומר שהסלב עתיר הזכויות ייהנה תמיד מיתרון מהותי בקרב על שמו הטוב המנוהל על ידי נשים שהיו אמורות לכאורה להיות אסירות תודה על העובדה שקוסבי בחר להתנכל להן ולא לאחרות, ראויות פחות.

 

***

 

ב-1998 הופיעו ביל קוסבי ובנו אניס על שער השבועון "טיים". על פי כל התיאורים היה אניס קוסבי, 27, בחור נחמד. כשנרצח בנסיבות שלא פוענחו עד היום, אמר קוסבי שאניס בנו היה הגיבור שלו. לקוסבי ארבע בנות ואחת מהן, שהסתבכה בסמים, נושלה ממשפחתה, שינתה את שמה ואינה מדברת עם הוריה.

 

אניס קוסבי חיפש את דרכו שנים רבות עד שסיים קולג' ופנה לעזור לילדים טעוני טיפוח. גווייתו של קוסבי הייתה עדיין חמה כשמיהרה התקשורת להשאיר בה סימנים. "אנחנו במשפחת CBS שמכירים את קוסבי", אמר השדר רן ראדר, "מצטערים על האבידה". זה היה בראש מהדורת החדשות, ממש בשפיץ, וראדר לא התפאק ושידר קטעים מ"משפחת קוסבי". "אתם רואים את תיאו הקסטבל", הסביר ראדר, "מגלם את אניס". 

 

הצופה התבונן בשחקן מלקולם ג'מאל-וורנר, שבינו ובין אניס קוסבי לא היה דבר וחצי תבר, ואמר לעצמו: "וואלה, רצחו את תיאו. איזה באסה".

 

ב-CNN הראו חומר חדשותי אמיתי מצולם מזירת הרצח, ושידרו את צילומי אניס קוסבי ממסוק, מוטל בשלולית דם גדולה. מאות טלפונים הדליקו את המרכזייה של CNN באטלנטה. כיצד אתם מעיזים? צרחו צופים כועסים, מדוע אתם רוקדים על הדם? אחרי חצי שעה הוטל על השדרנית בובי בטיסטה להתנצל על טעות בשיקול דעת.

 

בנו של קוסבי נרצח ליד המרצדס שלו שעה שהחליף צמיד. המשטרה שחקרה את מותו הייתה אותה משטרה שפוצצה את רודני קינג במכות ושלחה את מרק פורמן, בלש גזען, להעיד במשפט סימפסון. הסופר סקוט פיצג'רלד אמר שבחיים האמריקאיים אין מערכה שנייה. סימפסון הוכיח שיש בהם מערכה שנייה, שלישית ורביעית ואפילו הארכה.

 

כשאתה מטיל על תריסר אמריקאים ממוצעים, שהם תמיד לא פחות ולא יותר מסך כל דעותיהם הקדומות, השכלתם והרקע שלהם, לנסח גרסה מודרנית של צדק, חלק גדול מהזמן הם יחטיאו את המטרה.

 

***

 

אלמלא החל מסע מעשי האונס שלו הרבה לפני רצח בנו, מישהו היה יכול, איזה תיאורטיקן של בולשיט מאוס, לטעון כי קוסבי האב ירד מנכסיו הרוחניים בגלל רצח בנו וכי עסק בסוג של נקמה – מטורפת כמובן – בלבנים שרצחו אותו. אבל זה לא סדר הדברים, וקוסבי, כשלא היה קולו של אלברט השמן או כשהתארח ב"רחוב סומסום", בחש בתודה של השחורים באמריקה הרבה קודם לכן.

 

קוסבי השקיע שנים רבות במה שמצטייר כפוליטיקה לגיטימית, שבמהלכה עמל לשכנע את השחורים העניים והחלכאים באמריקה כי התנהגותם והמורשת הקיומית שלהם הן שאשמות בקשיים ובאתגרים שמולם הם ניצבים. 

 

קוסבי אינו שחור מהזן המעורב והמיליטנטי כזמר הארי בלפונטה, שהיה לצד מרטין לותר קינג בכל דרכו, או כריצ'רד פריור, שכעסו המבעבע על העוולות שהמיטו הלבנים על השחורים באמריקה הפך אותו לקומיקאי השחור המוצלח ונטול הרסן ביותר, וגם בעל יצר הרס עצמי, שקומיקאים כאדי מרפי, טרייסי מורגן ואחרים ניסו לחקות.

 

קוסבי, ביציאה מוזרה של מי שמחפש את לטיפת ידו של מעסיקו הלבן, העמיס את האשמה כולה למצבם הקשה על אחיו השחורים ולא על מי שההיסטוריה הוכיחה כיצד התנכלו להם. 

 

מקור תיאוריית החירשות שפשתה באמריקה נוכח מעשי האונס הרבים המיוחסים לקוסבי, היא בחוסר הנכונות של מי שקוסבי גרם להם לחוש טוב כל כך בשתי דרכים: הוא השכיב אותם על הרצפה מצחוק עם הומור שחור אך חנף ונוח לעיכול, ופטר אותם מאשמה קולקטיבית למצבם הירוד של השחורים.

 

במשך שישה דורות ניפק קוסבי לאמריקה את הגרסה הרחומה והנעימה ביותר של היחסים בין הגזעים באמריקה, בשעה שסימל בעצמו את נתיב הקידום האפשרי של קומיקאי שחור בתעשיית הבידור, שלא בקלות פתחה את שורותיה. 

 

לבנים ליברלים מתו על "משפחת קוסבי". הסדרה הייתה מצחיקה, כתובה היטב, עם שחקנים טובים, והיא סיפקה הצצה חמה ואוהדת, כולל נשיכות קטנות ולא חודרות עור, של דו-קיום אפשרי בין שחורים ולבנים. משפחת הקסטבל האזינה לריי צ'רלס ולסטיבי וונדר, שחורים עיוורים, ילדיה למדו בקולג'ים שחורים, והם העלו זיכרונות מהצעדות על וושינגטון וסוג קביל של מעורבות פוליטית.

 

"משפחת קוסבי" נתנה לצופים לבנים להרגיש טוב עם עצמם. אי אפשר להעלות על הדעת כי ד"ר הקסטבל, אב המשפחה החינני והמחנך הקפדן, יעלה באישון לילה על אימונית ויצא מהבית לחפש נשים לבנות אטרקטיביות לאנוס, לסמם ולנהוג בהן באלימות קשה. זה האיש שעמדתו נגד שימוש בסמים הייתה כה נחרצת.

 

במסעות ההרצאות שלו האשים קוסבי את קהלו השחור באחריות ישירה למצבם. הוא האשים את אחיו באחוזי העוני הגבוהים, בשימוש בסמים ובעונשי מאסר רבים, בטענה כי לא השיטה הלבנה, מחולליה ושלטונות החוק הם האשמים במצב הקשה, אלא כישלונה של התרבות השחורה ושל הורים שחורים שכשלו מוסרית בגידול ילדיהם. קוסבי אמר דברים קשים לעיכול, אבל אף אחד לא קם עליו. 

 

בעת הופעה בפני ניצולי הוריקן קתרינה בניו אורלינס, שהסופה הגדולה נישלה אותם מבתיהם ומחייהם, טען קוסבי כי כישלונם מוסרי שהוביל למצבם הנחות החל הרבה לפני קתרינה. בשנת 2004, בנאום שתויק בהיסטוריה כ"נאום העוגה", הגדיר קוסבי באופן הבוטה ביותר את רף תפיסתו הפוליטית-חברתית. הרף שוכן כס"מ אחד בלבד מעל הרצפה.

 

בפני אולם מלא להתפקע דיבר קוסבי על האחריות ההורית לעובדה שמתקני הכליא באמריקה מלאים בשחורים צעירים. הוא דיבר אל האבות ואל האמהות כאחד, אך היה ברור כלפי מי מופנים עיקרי טיעוניו. 

 

"היכן היית כשבנך היה בן שנתיים?", שאל קוסבי שאלה רטורית את האבות בקהל, "הייכן היית כשהיה בן 12? היכן היית כשהיה בן 18, וכיצד לא ידעת שיש לו אקדח? איפה אביו ומדוע אינך יודעת היכן הוא? נשים אינן מתביישות יותר להיות בהריון ללא בעל", נזף קוסבי, "חמישה או שישה ילדים לאותה אישה ועשרה בעלים. עוד מעט יהיה צורך בכרטיסי דנ"א כדי לדעת עם מי מהאבות הפוטנציאליים את מקיימת יחסי מין".

 

זאת הייתה האדמה חזיתית וברוטלית של נשים בגפן המגדלות ילדים ללא אב ובעל. קוסבי האשים נשים באחריות להתפוררות התא המשפחתי השחור. מאוחר יותר, לכאורה, יצא לאחת מגיחות האונס הרבות מספור שלו.

 

***

 

אין מחסור באמריקה בגברים שחורים שכעסם על הנסיבות הקשות של חייהם מוצדק אך אינו מצדיק חלילה חיי פשע או אונס והתנכלות מינית לנשים. 

 

בימים שבהם שבות בעיות הגזע והאפליה למרכז הדיון הציבורי – מאלימות משטרתית חסרת הצדקה ועד הניסיון להכריע את הדרום, ערש העבדות, פעם נוספת – המקרה הפרטי של ביל קוסבי, גבר הטובל במנעמים עד צוואר אך מתנהג כעבד ליצריו האפלים ביותר, מקומם בעיקר בגלל העובדה שעל עשרות המקרים שבהם היה מעורב חל חוק התיישנות ואי אפשר להעמידו לדין פלילי.

 

אף שכיוון הזרם משתנה והאהדה אליו תתהפך, החשש הוא שתביעה אזרחית שתגיע לבירור בבית משפט תיגמר במפח נפש גדול בגלל השיטה המתירה ל-12 מושבעים להישאר נאמנים לצו מצפונם ולהעדפתם האישית על חשבון דין וצדק. קומיקאים מוכשרים ואהודים כקוסבי, בעיקר גברים שחורים שטיפסו אל רום מעמדם נגד כל הסיכויים, נחשבים גאונים, עד שאין זו החלטה קלה כלל להשליכם לכלבים. גם כשהם מכים ואונסים נשים או כשהם מתעללים בילדיהם.

 

פעמים רבות מדי הופך טיעון לגזענות ולהצדקה שלא להתעמת עם אנסים בשל סקסיזם. אין לאמריקה בעיה לצאת חזיתית נגד חשודים לבנים בפשעי מין כוודי אלן, צ'רלי שין ורבים אחרים, אבל חשודים שחורים שהם גם מפורסמים, זוכים מן ההפקר. 

 

אין זה מקרה שטיעוניו של קוסבי כלפי אחיו השחורים, האשמים לדעתו בגורלם הקשה בשל התנהגותם בחוג המשפחה, קמים עליו כשאותה אצבע נודדת והתרה אחרי אשמים, מופנית אליו. אלמנט סורר ולא נראה לעין נמצא בבסיס ההתנהגות המיוחסת לקוסבי, והוא זהה באופן מבהיל להאשמות שהוא מפזר נגד המבנה הפטריארכלי של המשפחה השחורה.

 

כשטיעוניו שלו נושכים אותו בישן, קוסבי מסתתר מאחורי מסך של שתיקה מעיקה ושל הכחשה גורפת. את הקייס נגדו צריך יהיה ללקט מהצהרות שמסר בעבר, תשאולים משפטיים שלא הגיעו לכדי כתב אישום ועבודה עיתונאית רצינית הנמצאת כעת בעיצומה. קשה לראות כיצד ינווטו החיים את קוסבי אל מאחורי הסורגים.