בחזרה לשא-נור: העלייה מחדש ליישוב שפונה בימי ההתנתקות

יישובי רצועת עזה קיבלו אומנם אז את מרב הסיקור ותשומת הלב, אבל איתם נעקרו גם ארבעה יישובים בשומרון. המשפחות שגורשו מחומש ומשא־נור היו הגרעין הקשה של המתנחלים, אלו שהיו הקושי הגדול ביותר עבור הכוחות המפנים. פינוי שני היישובים נדחה לסוף ההתנתקות, אחרי שכבר לא היו יהודים בחוף עזה, ולמרות הציפייה שעובדה זו תרפה את רוח ההתנגדות בשומרון, היא פעלה בדיוק ההפך: מבחינת תושבי חומש ושא־נור, עמידתם נגד כוחות הגירוש הייתה אנטי־תזה לקלות שבה גורשו יהודי הגוש.
 

נאמנים לאמונה כי ״אנשי עזה רכים כמו חול ותמימים. אנחנו אנשי ההר והצור, ואצלנו זה לא יהיה קל כל כך״, עמדו המתבצרים בשני היישובים ההרריים איתן, תוך שהם ערוכים למאבק ארוך ועיקש. בסופו - אלימות קשה בפינוי חומש, והתבצרות על גג המצודה הבריטית בשא־נור. על הגג - חלק מתושבי המקום, בתגבור רבה של קריית ארבע דב ליאור ותלמידיו, אחד מראשי המתנחלים וראש מועצת בנימין דאז פנחס ולרשטיין, אבי - ח״כ דאז אריה אלדד, שהעביר חודשים מספר קודם לכן את לשכתו הפרלמנטרית למקום וגר בו עם אשתו, ואליקים העצני.

הכוחות שהגיעו לפנות את שא־נור היו עצומים. השדה שבצומת למרגלות  הגבעה היה מלא בשוטרים, ושיירה ארוכה מאוד של לובשי שחורים צעדה לכיוון היישוב. המאבק היה קשה, ובסופו פסקה גם ההתנגדות שעל הגג. כשהבינו המתבצרים שזהו - הקרב אבוד - הם רקדו ריקוד אחרון ושרו ״ייבנה המקדש עיר ציון תמלא״, והובלו בידי אנשי יס״מ למכולות שהועלו לגג בעזרת מנוף.

מאז עברו עשר שנים בדיוק. רוב המשפחות משא־נור ומחומש עברו להתגורר בשבי שומרון, המעוז הסמוך ביותר ליישובים שנהרסו, והאמינו שישובו לגבעות שמהן גורשו. אבל בעוד הכיסופים ארכו עשור, תכנון העלייה היה קצר - רק כמה ימים לדברי בני גל, ראש מטה ״חומש תחילה״ ובעצמו מגורש מחומש. ״הגיע הזמן לתקן״, אמר השבוע גל בשטח הכינוס, שאליו התקבצו כל העולים להר באמצע הלילה. הוא הדגיש כמה חשובה החשאיות, עדיין, ובעיקר עכשיו: ״אף אחד לא מוציא הודעת וואטסאפ, טוויטר או שום דבר. זה קריטי להצלחת המבצע״.
 

תדרוך לילי בתוך המצודה בשא-נור. צילום: קרני אלדד
 

העלייה ליישוב הנמצא בעומק השטח, סמוך לג׳נין, הייתה מבצע מורכב מבחינה לוגיסטית וביטחונית - העולים קיבלו מידע רציף מהשטח אילו מחסומים של צה״ל יש לעקוף בדרך אל היעד, ואיזו דרך אינה מהווה סיכון ביטחוני גדול מדי. ״אם יש אירוע בדרך (הכוונה לאירוע ביטחוני - ק״א), יש מישהו שמטפל בזה. שאף אחד לא יגדיל ראש״, תודרכו העולים המתוחים מציפייה.
 

כ־20 משפחות מהגרעינים המקוריים של חומש ושא־נור, שפונו יחד עם היישובים גנים וכדים, הגיעו לאולפנת להב״ה שביישוב קדומים בחצות הלילה שבין שני לשלישי, מגובים בכמאה בני ובנות נוער, שנקראו על ידי המארגנים ״כוחות הקומנדו״. הם אלו שדאגו לשנע את הציוד הרב שכלל מזרנים, ג׳ריקנים של מים, שירותים ניידים, גנרטור, אוכל ואמצעי בישול, בעוד הבנות סייעו למשפחות מרובות הילדים. לדברי גל, ״אם המשפחות יקרסו - כל העסק יקרוס״.
 

בתוך הקהל הגדול בשטח הכינוס הייתה גם לימור סון הר־מלך עם בעלה וילדיה. לפני 12 שנה בעלה שולי, מקים הישיבה בחומש, נרצח בדרך העולה ליישובם. כמה שעות לאחר הרצח ילדה תינוקת. מאז נישאה ליהודה סון, ולזוג נולדו חמישה ילדים. ״אני עולה לשא־נור כי יש לנו הרבה מאוד כאב וגעגוע וציפייה וכמיהה לתקן את הפשע והעוולה שנעשו לנו. אנחנו פשוט מבקשים לחזור אל הבית שלנו. יש פה הרבה משפחות שמבקשות לחזור ליישובים שלהן. אנחנו נעשה את שלנו, ואנחנו בעיקר מבקשים מבורא עולם להסתכל ולראות את ההשתדלות שלנו, ולעזור״.
 

נערה נרגשת מיצהר, בטון אחר לגמרי, סיפרה מדוע הצטרפה למבצע. ״למה? כי זה מאוד מרגש. זה כאילו להקים יישוב חדש, או להקים מחדש יישוב, שזה די דומה. הקטע הוא שזה סתם מוחזק, ואין בעיה לחזור לשם. זה ב ידיים של ישראל, לא כמו היישובים של גוש קטיף״.
 

והיא צודקת. בעוד שיש מגוון ספקולציות בנוגע לסיבה שהביאה את ראש הממשלה דאז אריאל שרון להורות על ההתנתקות מעזה ולהוציא מהרצועה את כוחות צה״ל 

עד הסנטימטר האחרון, פינוי ארבעה יישובים בצפון השומרון הותיר סימן שאלה שתלוי ועומד עד היום. בעוד שניתן היה להאמין שחזרה לגבולות 67׳ ברצועת עזה ומסירתה לפלסטינים, גם אם באופן חד־צדדי, תשנה משהו מבחינה צבאית או מדינית, הרי שנטישת ארבעת היישובים, שאינם אפילו הצפוניים ביותר בשומרון, והשארת הסטטוס שלהם על כנו - כלומר הם עדיין שטח C בשליטה ישראלית - השאירה סימן שאלה ענקי שמרחף עדיין, עשר שנים מאוחר יותר.
 

יש הטוענים כי הסיבה לפינוי גנים, כדים, שא־נור וחומש נעוצה בהתנגדות אמריקאית לתוכנית ההתנתקות מעזה. מפת הדרכים הייתה המסמך הקובע באותם ימים, ולפיה הותנו המהלכים הישראליים בצעדים פלסטיניים. התנתקות חד־צדדית, לדעת האמריקאים, הייתה טורפת את הקלפים ושומטת את הקרקע מתחת לתוכניתם. חששם העיקרי של האמריקאים היה שישראל תתנתק מעזה ולא תסכים להמשיך בתוכנית מדינית כלשהי. לכן, אולי, קשרו האמריקאים את ההתנתקות מעזה עם פינוי עוד יישובים מתוך יהודה ושומרון, כמעין עירבון המצביע על כך שמדינת ישראל נכונה להמשך ויתורים גם באזורים נוספים.

כדי לשוב לשא־נור היה צורך במסה של אנשים מחד, ומאידך אסור היה שכוחות הביטחון יידעו, כי אז ייעצר ויתבטל המבצע. כידוע, קשה מאוד לשמור על חשאיות כשמדובר בציבור גדול, ובכל זאת היא נשמרה באופן הרמטי. לא רק שהשב״כ לא ידע על הכוונה לחזור לשא־ נור - רק ארבע שעות לאחר העלייה המחודשת לקרקע הגיעו ראשוני החיילים.
 

איך נשמר הסוד? כל התיאומים נעשו פנים אל פנים, כשהטלפונים הניידים מורחקים ממקום השיחה, מחשש להאזנות סתר של השב״כ. אם היה צורך בתיאום נוסף לאחר מכן, הוא נמסר ברמזים, אבל באופן כזה שלא ישמעו סודיים מדי, כדי לא לעורר חשד.
 

בשיירות של ארבעה־חמישה רכבים, חלקם רכבי שטח במקרה שיידרש לעקוף מחסום צבאי, נסעו התושבים בכבישים שלא נסעו בהם כבר עשור. כשהגיעו ליישוב הנטוש שא־נור, ההתרגשות הייתה בשיאה. כל הילדים היו ערים, והוריהם הכניסו אותם למצודה הבריטית הניצבת בלב היישוב, שעל גגה התבצרו אחרוני המתנגדים לפינוי בהתנתקות. כולם עלו לקומה השנייה של המצודה והתארגנו לשנת לילה, כשלפתע נשמעה שירה אדירה: ״ייבנה המקדש, עיר ציון תמלא, ושם נשיר שיר חדש וברננה נעלה״, וכולם פצחו בריקוד של הקלה ואושר שמקורו בגעגועים של עשור למקום.
 

לפנות בוקר הגיעו חיילים, שנראו נבוכים קמעה לנוכח מה שנגלה לעיניהם. כנראה שהנוכחות היהודית המסיבית במצודה הייתה הפתעה גמורה עבורם. את החיילים קיבלו התושבים בסוכריות, ובמכתב המודה להם על כך שהם נוטלים חלק במהלך של החזרה לשא־נור. מפקד הכוחות שאל את אחד השוהים במקום ״איך הגעת לכאן?״, והוא ענה בפשטות: ״כמו כל אדם שחוזר הביתה״.
 

תהליך הפינוי משא-נור. צילום: קרני אלדד
 

לימור מספרת למה החליטה להביא גם את ילדיה לשא־נור, אף על פי שייתכן שיחוו אכזבה, ואולי אפילו מראות קשים של פינוי. היא רואה בכך דווקא צעד חינוכי: ״הילדים שלי יודעים שרק במאמץ משיגים משהו באמת. הסיפור של ארץ ישראל הוא לא רק סיפור של נוף יפה. נוף יפה יש בהרבה מקומות. זה סיפור של ייסורים ועמל ו׳אף על פי כן'. הילדים שלנו מבינים לגמרי שזה הקיום שלנו, שם הבתים שלנו. וכמו שהלב שלי כמה, גם הלב שלהם פועם באותו כיוון. כשסיפרנו להם שעולים לשא־נור הייתה התרגשות ושמחה גדולה. הם מודעים לאפשרות שאולי תהיה אכזבה, והם מוכנים לזה כחלק מהסיפור הגדול. המציאות מוכתבת על ידי מיעוט״. ועדיין, אם יהיה פינוי, לימור הבטיחה לעצמה שתגן על ילדיה ותחסוך מהם את המראות הקשים.
 

לאחר הריקודים וההתארגנות, תדרך בני גל את השוהים במצודה. העובדה שבבניין אחד שהו נשים וגברים, נערים ונערות, העלתה בעיה של צניעות, וכך פתח מארגן המבצע את דבריו: ״חברים, קודם כל - קדושה. שיהיה ברור: האזור הימני של בחורים, והשמאלי של הבנות, החדרים למשפחות. אני לא רוצה לראות ערבוב. דבר נוסף: עד שהצבא מגיע, האחריות הביטחונית היא שלנו. בלילה נשהה רק כאן למעלה, בקומה השנייה של המצודה. יש לנו צוותים שמאבטחים את היישוב, אבל אל תסתובבו בחוץ. זה מקום הרבה יותר מורכב מחומש. אני לא רוצה להבהיל, אבל אנחנו בעומק השטח. זוהי מצודה בריטית ואפשר להגן עליה״.
 

גל התייחס לאפשרות של פינוי על ידי כוחות הביטחון. ״אין לנו שום כוונה להגיע לעימות פיזי עם המשטרה. ברגע שתיווצר סיטואציה ואנחנו נהפוך משולט לנשלט, נקבל החלטה, ובכל מקרה - אנחנו לא מרימים יד על שוטר. אם יגיעו שוטרות, אז כולם מתנהגים כמו שק תפוחי אדמה. שוכבים על הקרקע״ (אם אין שוטרות, אז רק הבנים שוכבים, והבנות מתפנות רגלית, כדי למנוע מגע בין השוטרים הגברים לנערות המפונות - ק״א).
 

הוא חתם את דבריו בשבח למתיישבים החדשים־ישנים: ״יישר כוח לכל מי שפה. אני יודע שזה לא פשוט. תזכרו שזוהי זכות עצומה: זאת פעם ראשונה שיהודים ישנים פה בעשר השנים האחרונות״.
 

בשבע וחצי בבוקר הגיע מח״ט מנשה, אל״מ אורן זיני, עם צו המורה למתבצרים להתפנות. הוא קבע אולטימטום והודיע: ״אני מבקש מכולם עד שעה 8:00 בבוקר לפנות את האנשים. אני לא רוצה להפעיל כוח״. ח״כ בצלאל סמוטריץ׳ ענה לו שהתושבים באו להישאר, ושהוא מציע לו לפנות לממונים עליו ולומר להם שיש כאן בעיה.

כשהתרחק המח״ט מקבוצת המתיישבים, הוא הרגיש נבגד. ״נתתי לכם שבוע שעבר לעשות הפנינג כאן״, הוא אמר למי שעדיין הלך איתו. הוא לא הבין ״למה עושים לו את זה״. מתיישבת אחת הסבירה למח״ט שהם בכלל לא רוצים הפנינג, אלא הם רוצים לחזור ליישוב. ושזה לא אישי נגדו, ושבבקשה יבין.
 

בסופה של התדיינות קצרה בין המח״ט לבין אריה אלדד, הוחלט לתת ארכה למתיישבים ולפנותם רק בשעה 14:00. כשהגיעה השעה היעודה כוחות הצבא המדולדלים אותתו למתיישבים שאין כוונה לפנות אותם בצהרי יום שלישי. בערב הועלתה הכוננות של מד״א באזור, דבר שהדאיג את השבים אליו שמא עכשיו יפונו, אבל גם זה התגלה כאזעקת שווא, והמתיישבים, שבינתיים קיבלו חיזוק של עוד מאה איש, ישנו עוד לילה במצודה בשא־נור.

טעות

בלילה בין רביעי לחמישי פינו כוחות מג״ב את כל מי ששב לשא־נור. המשפחות התפנו ראשונות, בשקט. הנערים ישבו על הגג. שני מג״בניקים פרצו בבכי ולא יכלו להמשיך בפינוי. לכאורה, אין כאן סיפור גדול, היו שאמרו שזאת הפגנה ותו לא. אבל העלייה לשא־נור אל מול הרס הבתים בבית אל הייתה משמעותית הרבה יותר.

בבית אל מדובר בבתים שנבנו ללא היתר, מה שניקרא בנייה בלותי ח וקית. נכון, יש סיבה טובה - שר הביטחון לא חותם על אישורי בנייה וחונק את ההתיישבות. שא־ נור, לעומת זאת, היא ה-undo הכי ממשי לתוכנית ההתנתקות. כאן, המתנחלים מתקנים את מה שרוב הציבור מגדיר - עשר שנים מאוחר מדי - כטעות.