העניין הוא זה: המלצות ועדת לוקר, קיצוצים, שקיפות וכו' הן טיפה בים, ועדיין הטיפה הנכונה. אלא שגם צה"ל חייב לקבל בדיוק את מה שהוא דורש - פרט לדרישה לתקציב רב־שנתי, עניין מופרך לחלוטין (הסבר בהמשך). 
בגדול, כל פרטי המאבק על תקציב הביטחון, המלצות לוקר או תוכנית הרמטכ"ל ("גדעון") כבר נדושו לעייפה על ידי כתבים ופרשנים רציניים ממני. ועדיין בחדר הדיונים ניצב הפיל שאיש אינו מעז לנגוע בו, או לטעמי, להרוג אותו: העובדה שתקציב הביטחון שצה"ל תובע נובע ישירות ממדיניות הממשלה. מה שמכתיב את גודלו נובע מרמת האיומים שהפוליטיקאים דורשים מצה"ל לטפל בהם.

אם ממשלת הימין הקיצוני החליטה שאיראן, גם אחרי ההסכם, היא איום קיומי שמחייב ש"כל האופציות על השולחן" בלשון בנימין נתניהו, יש לזה מחיר והוא בשמיים. אם ממשלת הימין החליטה לקיים בגדה ממשל צבאי שגורם להתנגדות אלימה של האוכלוסייה, יש לזה מחיר בדם ובדמים. אם ממשלת ישראל מאשרת תקיפת מטרות חיזבאללה, גם אם ה"מטרות" אינן מאיימות ברגע זה, יש לזה מחיר עתק בביטחון שוטף. וכמובן, אם הממשלה ממשיכה במדיניות המצור ואינה מוכנה ללכת לתהדייה אף על פי שחמאס מוכן לה וצה"ל ממליץ עליה - המחיר הוא בהתאם.
זה כל סיפור המיליארדים העודפים. כל השאר כסף קטן. ברגע שבו תהיה בישראל ממשלה שפויה שתנמיך את רמת הפאניקה ותלך להסדרים אמיתיים עם שכנינו, יצנחו הוצאות הביטחון פלאים. מי שקיצצו בתקציבי הביטחון היו יצחק רבין, כאשר חתם על הסכם שלום עם ירדן, ומנחם בגין, שחתם על הסכם שלום עם מצרים. אגב, נתניהו הקים את ועדת לוקר בגלל לחץ פוליטי. האוצר דרש קיצוצים גרזניים והדליף סיפורים על בזבוזים היסטריים שנגסו בבשר החי של החינוך, התשתיות והבריאות. התקשורת קנתה את זה וראש הממשלה מינה ועדה. 
שמואל אבן, אל"מ במיל' (מודיעין), ד"ר בכלכלה (טכניון) וחוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), פרסם לפני כחצי שנה מחקר מקיף בנושא הוצאות הביטחון בישראל. הוא קבע כי "אין בדיקה מעמיקה של הנחות היסוד הביטחוניות ושל תוכנית העבודה של צה"ל העומדת מאחורי התקציב, מלבד במשרד הביטחון... התהליך התקין מחייב שיקול דעת המביא בחשבון הן צרכים ביטחוניים והן אזרחיים תוך נטילת אחריות מצד הממשלה על הסיכונים המחושבים הכרוכים בכך". 
משפט המפתח הוא: "נטילת אחריות מצד הממשלה". הלשון של אבן מכובסת, כיאה למחקר אקדמי של איש מערכת, אבל הרמז כלפי הפוליטיקאים ברור: לכו להסדרים מדיניים וקחו אחריות. 
אלוף במיל' עמוס ירון, מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר, נדחק ב"לונדון וקירשנבאום" לפינה בעניין הבזבוזים בצה"ל ופלט כנאנס "מה אתם רוצים מצה"ל? לכו לדרג המדיני". עוד דחיפה קטנה, וירון, שהוא בחור פשוט ולעניין, היה עשוי לומר "רוצים לקצץ? יאללה צאו כבר מהשטחים".
צאו מהמערות
מכאן נובעת אחת השטויות הבולטות הן בתוכנית הצה"לית והן בהמלצות לוקר - התקציב הרב־שנתי. זהו סעיף עתיק שצף בכל התכתשות בין צה"ל לאוצר. גם הסכומים פחות או יותר ידועים. שר השיכון ואלוף במיל' יואב גלנט אמר: "יש לקבוע תקציב רב־שנתי למשך חמש שנים בסכום כולל של 300 מיליארד שקל למערכת הביטחון". מה זה לקבוע? בחוק? ואם מחר תתחלף ממשלה ותנמיך משמעותית את רמת האיומים, גם אז יוקצבו ה־60 מיליארד הקבועים פלוס מבצעים ומלחמות ו"מערכות" למיניהן? (בחיי, קראתי כותרת ב"ישראל היום" שצוק איתן הוא "מערכה").
מאחר שזו (עדיין) מדינה דמוקרטית, זכותם של הפוליטיקאים לקבוע מי הם האויבים ומהי עוצמת האיומים. אבל מי שקובע כיצד מטפלים באותם איומים הוא צה"ל ולא שום אזרח (לא לוקר ושות' ואפילו לא נתניהו ושות'). צה"ל הוא לא נגד הממשלה, להפך, צה"ל ממלא באדיקות אחרי מדיניות הדרג המדיני ומציב כנגד האיומים את התשובות הטובות ביותר שהוא יכול לתת. הן רק עולות כסף. 
הדיבורים על "שומן" נכונים כשמודדים את צה"ל בסרגל של עלות־תועלת. אכן יש בצבא בזבזנות פושעת. יוחנן לוקר מצביע על השב"כ והמוסד כעל דוגמה לארגונים שקופים. אך אלה ארגונים קטנים, סגורים וייחודיים. גם שם אין לאוצר כלים למדוד את הוצאותיהם, והרפרנטים שלהם, כשותפי סוד ומקצוע, לא יסגירו את עמיתיהם. צה"ל לעומתם הוא גוף ענק ופתוח לגמרי, לא כגוף שקוף במיוחד, אלא כחלק מן החברה הישראלית החומרנית. אם לא תשמן את כל חייליו, תרתי משמע, מתכנת או רס"ר מטבח או מהנדס בניין או איש מטה, בתנאים שמקבלים מקביליו לדרגה, אתה פוגע גם בתפקוד שלהם והמכונה כולה תחרוק.
לכן צה"ל גם לא מסוגל לקצץ בפנסיות. הטיפול הכלכלי בחיילים ובמפקדים הנוכחיים הוא גם עניין של מנטליות חברתית. עם כל הכבוד לאנשים הרציניים שישבו בחדרים הממוזגים בוועדות ברודט, בן בסט, גורן, טישלר, לוקר - הם לא מסוגלים להיכנס לעור של מפקד מערכת שתלוי במצב רוחם של כל מרכיביה, כולל רס"ר המטבח ואלה שאולי באמת אינם נחוצים מעשית, אבל הם חלק מההתגלגלות של המערכת כולה, גם כאלה שעובדים במערכת מתוך שיקול עתידי של פנסיה זו או אחרת וזו הסיבה שהם בצה"ל ולא בחוץ.
ההמלצה הנוגעת להפרדה בין דרג לוחם לדרג תומך לחימה היא מין מאצ'ו אפרטהייד משונה. מישהו כאן עוד לא יצא מהמערות. ממילא יש בצה"ל תוספות שדה ומיני סמלים וצבעים ושרוכים להוכחת מאמץ תעוזה וסיכון - אפילו שסיכון בלחימה הטילית של היום הוא קודם כל נחלת האזרחים. אחר כך חיילים ומפקדים בנקודות אסטרטגיות רגישות, כמו אתרי טילים ואיכון טילים, שמסתכנים לא פחות ואולי יותר (הם מטרות ראשונות במלחמת טילים) מלוחמי שדה ביחידות חי"ר ושריון, והרבה יותר מלוחמי היחידות המיוחדות, שלהם יש מעטפת ביטחון כפולה ומשולשת.
הג'וב של הרמטכ"ל הוא להגן על המדינה היום ולתחזק היום מערכת משומנת ומתגלגלת. מחר אללה כרים. אם הוא לא רוצה חריקות היום, זכותו וחובתו לחשוב שרק כך הוא יגן טוב יותר על המדינה. אם הפוליטיקאים חושבים שצה"ל בזבזן ויכול להילחם בפחות כסף, שיתכבדו וינמיכו את רמת האיומים כפי שצה"ל מציע, או שילכו להילחם בעצמם.
אגב, אחת ההמלצות היותר מבורכות שמסתובבת באוויר היא סגירת גלי צה"ל. התחנה הזו יורה לשוק התקשורת, שנה אחרי שנה, צרורות של חיילים ממושמעים שלמדו בשירותם הצבאי לציית לדבר המפקד שהוא הסמכות ונציג השלטון. הכלבלבים המאולפים (נחמדים ונחמדות אחד אחת) האלה יוצאים לעולם התקשורת, שהכלל הראשון שלו הוא לנשוך ולבקר, כשחלב המפקד על שפתותיהם והם כבר יודעים שסוד ההצלחה הוא הסתגלות למרות. אם השלטון הוא ימין קיצוני אז מתיישרים לימין. פה ושם משתעשעים במרד נעורים בוסרי, אבל כולם בתקשורת "יודעים" שסוף ועדת לוקר במגרסה. 
צה"ל צודק. אם נתניהו ושות' ימשיכו לנהל מדיניות של איומים קיומיים בכל פינה, למתוח את החבל מול הפלסטינים, ועדיין לקצץ בתקציב הביטחון, שיתכבדו ויביאו את הכסף משלדון אדלסון, את החיילים מישיבות ההסדר (הם יתגייסו במסירות) ואת השוטרים מאוהדי בית"ר ירושלים (הם יתנדבו בהתלהבות).