"חוק יסוד: השפיטה" קובע כי לכנסת יהיו שני חברים בוועדה לבחירת שופטים. החוק אינו מאפיין אותם ואינו מורה לאילו סיעות הם צריכים להשתייך, קואליציה או אופוזיציה. הרעיון מאחורי החוק היה לכלול בוועדה את מגוון הדעות בציבור, ולכן השכילה הכנסת מאז שחוקק להקפיד על קוצו של יו"ד ולדאוג שתמיד יהיה נציג אחד לסיעות הקואליציה ואחד לסיעות האופוזיציה.
 
המסורת ההוגנת הזאת נמשכה עד לכנסת ה־18. אז, "האיחוד הלאומי" בראשות יעקב כץ ואורי אריאל נותרה באופוזיציה, משום שבנימין נתניהו לא רצה לכלול אותה בממשלתו. כשהכנסת בחרה את נציגיה לוועדה חברה הסיעה לקואליציה, שאיתה הזדהתה אידיאולוגית ופוליטית, אבל אריאל נבחר לוועדה כנציג האופוזיציה.
 
אירוע דומה מאוד התרחש בימים אלה, כאשר ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן סירבה להצטרף לקואליציה, אך כשהגיע הזמן לבחור את חברי הוועדה לבחירת שופטים היא חברה אליה, ובעזרת הרוב הקואליציוני נבחר נציג מטעמה, רוברט אילטוב, כנציג האופוזיציה לוועדה.
 

בפן הפורמלי אכן מדובר בנציג האופוזיציה ולכאורה המסורת נמשכת, אך בפן המהותי מדובר "בהפוך על הפוך". כמו אריאל בכנסת ה־18, גם אילטוב בכנסת ה־20 הוא בעל השקפות פוליטיות המאפיינות את הקואליציה, ולכן בוועדה לבחירת שופטים אין נציג אותנטי של האופוזיציה ומטרת החוק מסוכלת. זו דמוקרטיה של מראית עין, וראוי שהכנסת תחדל מכך ותכבד את המסורת הדמוקרטית רבת השנים.
 
לא טוב, אילטוב
 
עוד בטרם סיימו למנות את הפתקים לבחירת נציגי הכנסת לוועדה למינוי שופטים, וברגע של זחיחות דעת במקרה הטוב או של איבוד שליטה במקרה הגרוע, הצהיר אילטוב כי לא יתמוך בבחירת שופט ערבי שיימנע מלשיר את "התקווה". הוא לא הסביר מדוע שופט ערבי צריך לשיר המנון הכולל את השורה "נפש יהודי הומייה". 
 
בניגוד לאחרים, איני סבור שח"כ אילטוב אמר את הדברים מתוך גזענות. לדעתי הוא אינו מודע די צורכו למגילת העצמאות ולעקרונות השוויון שמאפיינים אותה, וככל הנראה הוא גם לא מודע מספיק לאופי המשטר הדמוקרטי שבו בחרה מדינת ישראל. אינני רוצה להעלות על הדעת שהוא איננו מכיר את מילות ההמנון.
 
אשר על כן, נמליץ לח"כ אילטוב, כפי שהמלצנו לסגן שר הפנים ירון מזוז ולשרת התרבות מירי רגב, להשתתף בסמינריון קצר בנושא מגילת העצמאות, עקרונות השוויון והמשטר הדמוקרטי, ועוד נמליץ לו לחשוב פעמיים לפני שהוא מפריח הצהרות לחלל העולם שעה שהוא מכהן כחבר כנסת. 
 
ואילו לח"כים נמליץ כי בטרם יטילו פתקי הצבעה בקלפי לבחירת חברי ועדה לבחירת שופטים, כדאי שיקבלו קצת רקע על המועמדים והשקפותיהם. זה אף פעם לא מזיק ומרחיב את שיקול הדעת. טוב ונכון עשו שר הביטחון ושרת המשפטים כשהסתייגו מדבריו של אילטוב.
 
זילבר והאינטרס הציבורי 
 
דינה זילבר היא משפטנית מקצועית, נבונה ומוכשרת. אלמלא כן לא הייתה מגיעה לכהונה הרמה של המשנה ליועץ המשפטי. בשבוע שעבר השתלח בה בחריפות בעיתון זה עמיתי קלמן ליבסקינד, וכך כתב: "זילבר שוברת משבוע לשבוע שיאים חדשים. נדמה שכבר שנים ארוכות לא היה במשרד המשפטים מישהו שעשה את זה כמוה, כך מהמקפצה. זילבר היא חברת אופוזיציה לכל דבר ועניין". 
 
קצפו של ליבסקינד יצא על שום שזילבר כתבה לבקשת היועמ"ש חוות דעת משפטית בעניין מעמדה של החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית. החטיבה משמשת בין השאר גם כזרוע ביצוע של הממשלה בנושאים הקשורים להתיישבות, ובהקשר זה בעיקר ביהודה ושומרון, ובזיקה הבעייתית לכאורה שבין החטיבה לבין הממשלה. ואחר כך עוד החציפה פנים ושלחה העתק שלה לח"כית מרב מיכאלי, יו"ר סיעת המחנה הציוני, על פי בקשתה של האחרונה. במעשה "הנלוז" הזה רואה ליבסקינד מעשה כמעט חתרני.
 
דומני שליבסקינד לא ממש הפנים או לא ממש מודע למעמדו המיוחד של היועמ"ש ושל שליחיו במוסדות השלטון והממשל הישראלי.
כפי שציינתי לפני כשבועיים בעיתון זה, התואר "היועץ המשפטי לממשלה" הוא שיבוש לשוני ששרד מהתקופה המנדטורית מטעמי נוחות. למעשה מופקד היועץ מטעמו של החוק על האינטרס הציבורי במובן הרחב של המילה, והוא בעצם היועץ המשפטי למדינה כולה ולא רק לממשלה. בהינתן שזה מעמדו החוקתי, כי אז אין לו ברירה אלא לשלוח את חוות דעתו המשפטית גם לארגונים נוספים של המדינה. למשל, ח"כים, גם אם הם באופוזיציה. אלמלא נהג כך, בג"ץ היה מחייב אותו לעשות זאת.
 
אומר כבר עכשיו, אני בהחלט תומך בהמשך קיומה של החטיבה להתיישבות, גם כזרוע ביצועית של הממשלה, בכפוף להרחבת השקיפות והפיקוח עליה, ואני גם כופר במעמד המיוחד של היועץ המשפטי לממשלה כיום, ולדעתי ראוי לשנותו. אבל מה לעשות? זהו המצב, ושינוי מעמדו טעון חקיקה מיוחדת. ממשלות ישראל לדורותיהן נרתעות מכך. לכן אני סבור שמר ליבסקינד צריך לחזור בו מדבריו.
 
בהזדמנות זו גם מילה פחות טובה, לשרת המשפטים איילת שקד, שלזכותה ייאמר שעד כה נמנעה מלעשות טעויות רציניות. הנזיפה בעו"ד זילבר באותו עניין הייתה מיותרת ושגויה. ראשית, אם שקד מבינה את מעמדו המיוחד של היועמ"ש, היא הייתה צריכה להימנע מנזיפה בכלל; ואם כבר רצתה לנזוף במישהו, היה עליה לנזוף ביועץ יהודה וינשטיין, שזילבר עשתה את דברו ופעלה מטעמו. אלא ששרי המשפטים יודעים שכשהם מתעמתים עם היועמ"שים הם לעולם מפסידים. ההיסטוריה מוכיחה שכאשר פרצו עימותים כאלה, השרים הלכו והיועמ"שים נשארו. טוב עשה וינשטיין שהתייצב לימינה של זילבר מול שרת המשפטים.