לקרוא, לבכות, לצרוח: יש ירושלים של שליסל ויש ירושלים של בנקי

כעת מותר לבכות ולומר את השם המפורש: שירה בת אורי ומיקה בנקי. כמעט שלושה ימים לחשנו את השם הזה בתפילות. התחננו שתתגבר ושתנצח. אבל היד שאחזה בסכין היטיבה לפגוע. כך הסתלקה לה ילדה ירושלמית שבאה לשמח את חברותיה ברחובות העיר שכל כך אהבה.

יש ירושלים של שליסל ויש ירושלים של בנקי.

בירושלים של שליסל מסתובבים עוד מימי הבית השני קנאים מלאי שנאה שמטילים בשם האלוהים פחד ברחובות. הם בטוחים שהאלוהים הפקיד את מפתחות העיר בידיהם, ובטרור רצחני מנסים להטיל אימה ברחובות. האווירה הזו הובילה לפני 2,000 שנה לנטישת העיר על ידי רבן יוחנן בן זכאי שנכנע לטרור ובחר להקים את האלטרנטיבה של עם ספר שנודד ללא מדינה.

בירושלים של בנקי יש משפחה שיוצאת השכם בבוקרו של יום שישי, בהרכב מלא, לשוק מחנה יהודה כדי למלא את הבית בטוב ירושלים ואת פני הרוכלים בשוק למלא באור ובשמחה. משפחה ירושלמית שנהנית לטפס על הרים בחופשה, להצטופף עם ארבעה ילדים בדירה רגילה ולשמוח בחלקם. לו היה רואה הנביא זכריה את המשפחה הזו היה בוכה מאושר - כך נראית גאולה.

לפני שלש שנים התראיינו ההורים לכתבה העוסקת במשפחות חילוניות בירושלים שמשקיעות בילדים. כששאלו את ההורים אורי ומיקה על המשפחה שבנו, הם ענו כך: ״אנחנו לא עושים את זה בשם העניין הדמוגרפי, וזו לא תחרות. אפשר להתמודד אך ורק באיכות. איכות זה לגדל אזרחים טובים, ילדים שיביאו אושר לעצמם ולסביבתם".

לקרוא ולבכות ולצרוח על השמות הזרים שאנו קוראים לעצמנו: היכן נמצא האלוהים, בביתם או בביתו של שליסל? מה משמעות המילה "חילונית" בהקשר לערכים שהם מגלמים. נקיות, ישרות, חריצות, עירנות. הם "חילונים" והרוצח שליסל "דתי״?

לפני 37 שנים, ביום שישי בצהריים, כ"ו באייר תשל"ח (2.6.1978), עשה את דרכו אוטובוס אגד בקו 12 לשכונת בית וגן בירושלים. האוטובוס היה עמוס בנוסעים, בעיקר תלמידי בתי ספר, שהיו בדרכם חזרה הביתה, ביניהם רוחמה גרוסברג וחברתה הטובה תמר גוטל. מטען חבלה שהוטמן באוטובוס התפוצץ וגרם למותם של שישה נוסעים, ביניהם רוחמה ותמר, ולפציעתם של עשרות. אבא של רוחמה, הרב אליהו גרוסברג ז"ל, היה הרב שלי. אנחנו, תלמידים צעירים, ליווינו אותו באבלותו. הלב רתח מכעס אך הוא ניווט אותנו לעשייה של תיקון. לא הפסיק להטיף לנו לאהבת אדם באשר הוא. לא הפסיק לבכות על פשעי שנאה, מאיזה צד שלא יהיה.

הטוב והרע אינם נחלת סקטור כזה או אחר. הכותרות החלולות שמקטלגות אותנו צריכות להתנדף ברוח כנוצות חסרות משקל. אנחנו מוכרחים לשלב ידיים עם כל מי שרוצה לפגוש את הטוב שבאדם, בלי שום קיטלוג. בלי זרמים ובלי מגזרים. אולי שירה תהיה המנוף שלנו שיאפשר לנו לשבור את הקירות המדומים הללו?