אז ישראל הוגרלה מול ספרד ואיטליה. מומחית גדולה בכדורגל אני לא, אבל אני יכולה לתאר לעצמי את הפרצופים של גוטמן ושל כל שאר הנוגעים בדבר עם היוודע הבשורה - הבעה שמבטאת אושר צרוף וטהור. אחרי כל כך הרבה שנים שבהן היו ציפיות -אפילו אם מעט מהן - ממאמני נבחרת ישראל לדורותיהם להישג ספורטיבי כלשהו, במונדיאל הזה אפשר לנוח עוד לפני שיתחיל.
המחשבות על ספרד ואיטליה מעמתות אותנו עם אחד המצבים החשובים ביותר שהמציאות יכולה להעמיד מול אדם - הפסד ידוע מראש. אני לא מדברת על אנשים עם ביטחון עצמי בקרשים, שלפני כל מבחן, קטן כגדול, נכנסים לחודש של התקף חרדה מתמשך, משכנעים את עצמם שהמפלה קרובה ושהחלום מתרחק ולעתים אף מביאים את החורבן על עצמם. אני מדברת על מודעות עצמית גבוהה ועל ידע אובייקטיבי שמבהיר לך שמולך ניצב יריב חזק ממך באופן מוחלט וסופי, שלא לומר סופני. במלחמת הכלבים הזו לא תהיה האנדרדוג אלא אולי, במקרה הטוב, מכלבי הצעצוע האלה בגינה שמגיעים בדרך כלל בתוך תיק, לבושים במין אוברול מביך שאפילו הכלב שבתוכו רוצה למות מהבושות שהבעלים שלו עשו לו. אין סיכוי. אפילו לא קצת. אולי אם תשעה שחקנים, כולל השוער כמובן, יקבלו כרטיסים אדומים בדקה הראשונה. וגם אז לא בטוח.
אין כאן ביטוי של היעדר פטריוטיות כמובן, סתם הרגשה של חיבור חזק למציאות. הלוואי שיגיע יום שבו נוכל להתפאר בנבחרת הכדורגל הישראלית, זו שנבחרות העולם מתבאסות להגריל אותה בבית, ולא זו ששווה בערכה לנבחרת כף ורדה. מי זאת ורדה בכלל? בהצבעות באו״ם הכף מצביע בעדנו?

הייתה תקופה שבה החשבתי את עצמי אוהדת כדורגל של קבוצה. לא אסגיר את שמה, כי בכדורגל כמו בכדורגל ביטוי חיבה פומבי לקבוצה גרוע עשרות מונים מתמיכה במפלגה פוליטית מבחינת היקף החרמות עליך לאחר ההצהרה. הלכתי למשחקים, עקבתי אחר השינויים בסגל וציפיתי לפתיחת העונה. שיברון הלב היה הקש ששבר את גב האוהדת ונטשתי את התחום. אלוהים יודע איך אנשים מוכנים לעבור את הסבל הזה שנה אחר שנה, מקווים שהפעם הקבוצה שלהם על הצד הנכון של הגל. זה לא המקרה כשמדובר בנבחרת ישראל. זאת אומרת, שיברון הלב הוא גדול וכואב, אבל רמת העניין שלך עולה גם אם אתה לא פוקד את המגרשים באופן קבוע והעניין שלנו כציבור בתוצאה משקף את הרצון שלנו להישגיות לאומית. במילים אחרות - ״תנו לנו משהו!״, סיבה קטנה לגאווה ולשמחה שתחבר בין כולנו.
אז הנה, אפשר רשמית להכריז שבגביע העולם בכדורגל 2018 אין ציפיות, ולפיכך גם לא יהיו אכזבות. הורי! סוף-סוף לא נאכל את האטריות שמאכילים אותנו לפני כל טורניר גדול שלמרות איך שזה נראה, וזה נראה גרוע, יש לנו עוד סיכוי. רק גול אחד במשחק חוץ, שני הפסדים של קבוצה מושלמת אחרת, התאבדות של שופט וסידור מושלם של כל כוכבי הלכת בשורה, ואנחנו לגמרי נכנסים לפלייאוף, שלא לומר לוקחים בענק. ביום שאחרי אין אחד שלא מאשימים אותו בהפסד - את השופט, את המאמן, את הנבחרת ואת הקהל האנטישמי של הקבוצה השנייה, את מזג האוויר, גובה הדשא וכמובן את התקשורת - האחראית הראשית לכל מה שרע במדינה. בטורניר הזה זה לא יקרה לנו. זאת אומרת, תמיד אפשר לבנות על המצב הביטחוני שיידרדר, להעביר את המשחק לקפריסין ולייבב על כך שהיעדר הביתיות הוא שהביא את האסון הזה על ראשנו, אבל בואו נשמור את זה לתקופות קשות באמת.
כשההפסד ידוע מראש, אפשר להגדיר לעצמך את הניצחון בסטנדרטים אחרים. אפשר להגיד שתבוסה של 0-4 היא משחק מכובד. אפשר לגרום לקבוצה השנייה לשחק בתנאים מצחיקים במיוחד, על הראש/בריצה לאחור/ברגליים קשורות, בידיעה שהיא עדיין תנצח כדי שלפחות ניצור כאן קצת עניין. אפשר לאחל לכוכבים של הקבוצות הגדולות שימצאו כלות ישראליות, שיתגיירו, שיעברו לישראל ושי-שחקו בנבחרת שלנו (בואו נעמיד פנים שלא הצעתי את זה, בסדר?). הפסד ידוע מראש הוא ברכה.
ואפשר גם להיות אלה שלא מוותרים בעבור שום מחיר ומבטיחים להילחם עד טיפת הזיעה האחרונה. אף פעם לא הבנתי את אלה. הרי הדרך הנבונה להתנהל בחיים, מבחינה פסיכולוגית - לא משום בחינה אחרת - היא לדפוק לעצמך את הסיכויים ביום שלפני מבחן גדול: לצאת עד מאוחר, לא ללמוד בכלל או להידבק במחלה. באופן הזה אתה מנצח בכל מצב: אם נכשלת - יש לך סיבה מוצלחת במיוחד לתרץ את הכישלון, אם הברקת - עשית זאת למרות הקשיים שערמת על עצמך וניצחת את המערכת פעמיים. זה אסון מבחינת לקחים לפעמים הבאות, ואם לומר את האמת, זו גם דרך של מפסידנים. אלה שלא מוותרים לעולם יודעים שהם לא מקבלים דבר כגזירת גורל, ואם מישהו אומר שהם לא מסוגלים לכבוש איזו פסגה הם יעשו כל מה שהם יכולים כדי להעמיד אותו על טעותו. אני לא מבינה את האנשים האלה, אבל אני מקנאה בהם מאוד.
אז יאללה ישראל! מי רואה את ספרד ואיטליה ממטר? נתראה ברוסיה.