לא קשה ולא כל כך מסובך למצוא את הסיבות והנסיבות שהציתו גל של מעשי אלימות קטלניים שבוצעו בידי יהודים שזקנים מעטרים את פניהם, בעלי פיאות ארוכות ומסולסלות שציציות משתלשלות מעל מכנסיהם. 



 מה שקרה וקורה זה בגין סולם עדיפויות מעוות של מצוות וצווים ובגלל סדר ערכים עקום ופגום שהשתלטו על היהדות בישראל. 
אנשי תורה, רבנים, אישי רוח דתיים שמגנים ומוקיעים עכשיו את החרדי שדקר בדם קר יהודים בירושלים ומתנערים מאלה ששרפו בית בכפר הערבי וגרמו למותו של תינוק – כל אלה שתקו, עצמו עין והעדיפו להתעלם מההשתלטות הזוחלת של גורמים חרדים קיצוניים על סדר היום הדתי-יהודי ושהשחיתו את פניה היפות, האנושיות והמקרבות של דת ישראל והפכו את היהדות לזועפת, דוחה, ומהלכת אימים - תכונות שמובילות בהכרח לשנאת הזולת ומשם בלי להעצר לאלימות.

 הבית שהוצת בכפר דומא. צילום: פלאש 90 
 תמיד היו בקרב הציבור הדתי-חרדי בורות ויהודים עמי הארצות, מי שהיו פעם מוגדרים כ"אומרי תהילים ליד תנור בית הכנסת". תמיד היתה קנאות והיו קנאים במחנה החרדי-חסידי. אבל עמי הארצות היו ברובם הגדול יהודים טובים ויקרים. הקנאים היו מודעים למעמדם השולי והכירו בחריגותם. הם לא ניסו כלל להידחק לקידמת הבמה ולא חלמו כלל להשתלט על סדר היום היהודי-דתי.

אם וכאשר נעשו נסיונות כאלה, הם מייד נבלמו והועמדו על מקומם. מקרה ידוע ומפורסם של השתלטות קנאים שלא נבלמה בשעתה אירע בשנת 70 לספירה בעת מצור הרומאים על ירושלים. מקרה זה, הצרוב בהיסטוריה של עם ישראל, הסתיים בשריפת בית המקדש ובחורבן ירושלים. אז קראו להם סיקרים. היום קוראים להם "נוער הגבעות". שינוי השם אינו מפחית מהפוטנציאל של הרס הגלום בקנאים של היום.
 לגדל פיאות זאת מצוות מפורשת. ("לא תקפו פאת ראשכם"). אבל יש מצוות חשובות יותר מאשר להתהלך בפרהסיה עם פיאות ארוכות. חסידים נהגו והקפידו דוקא לגלות פיאות רק בשעת התפילה ולהסתירם ברשות הרבים. להסתובב ברחוב עם ציציות בחוץ זה יפה. (נאמר 'וראיתם אותם') אבל קיימות מצוות מהותיות יותר ועדיפויות יותר.

כשקנאות היא בראש תרי"ג המצוות - היהדות בבעיה
להשתוקק להתפלל על הר הבית זו שאיפה נעלה. אבל בשום פנים ואופן זה לא מעשה דתי מועדף ומרכזי. כשמנהגים אלה הופכים לסימני ההיכר של היהדות, לזהות המועדפת והרווחת של דת ישראל ומוזנקים על ידי בורים וקנאים לראש רשימת תרי"ג המצוות – היהדות היא בצרות צרורות.

כאשר חרדים קיצוניים רואים  שהם מצליחים לקבוע את סולם העדיפויות של הדת והמצוות הם מגיעים מהר מאוד למסקנה שגם אלימות, שנאה ואפילו רצח הם מצוות שהזמן גרמה – מצוה שהיא לצורך השעה והוראתה. זה מה שקורה היום. 
 עד לשלהי שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 של  המאה שעברה תל אביב היתה מרכז של חסידות וחצרות אדמורי"ם, למעלה מ-30 אדמורי"ם חסידיים התגוררו בתל אביב ופעלו בעיר עשרות בתי תפילה חסידיים. אבל חסידים לא התהלכו בעיר עם פיאות גלויות ולא עם ציציות בחוץ.

גם לאחר כיבוש העיר העתיקה והר הבית -  אף פעם לא דיברו ולא דנו בצורך להתפלל על הר הבית באופן מעשי, מועדף ודחוף. חרדים וחסידים ידעו אז להבחין בין מצוות מהותיות ומשמעותיות שדורשות לימוד, מאמץ וכיבוש היצר לבין מנהגים ונוהגים חזותיים וצורנים שמצטלמים טוב.
 הראשון לציון הרב יצחק יוסף והרב הראשי האשכנזי דוד לאו גינו והוקיעו בלשון חריפה את תקרית הדקירה. אבל לא עלה על דעתם של שני הרבנים המכובדים ליזום ולכנס עצרת תפילה ומחאה נגד האלימות הגואה והרצחנות מצד צעירים דתיים ויהודי חרדי.

להטיף ולהזהיר מסולם עדיפויות מעוות והרסני שמשתלט על היהדות זה היה כבר מדי הרבה בשבילם. אם הרבנים הראשיים ועמיתיהם הרבנים ברחבי הארץ ואישי תורה לא ישיקו מאמץ אמיץ, יצירתי ומושקע להשיב את עטרת היהדות ליושנה, ולשקם מחדש את סולם העדיפויות של קיום מצוות - יבואו תקריות אלימות נוספות והרבנים לא יוכלו להגיד ידינו לא שפכו את הדם הזה.