תופעת הפדופיליה הייתה תמיד בעיה חברתית קשה. הנגישות הקלה של הילדים ובני הנוער לרשתות החברתיות ולאינטרנט בכלל הופכת אותם למטרות קלות יותר. אף שאין נתונים רשמיים, הרי שלפי נתוני המועצה לשלום הילד מוגשות מדי שנה כ־2,500 תלונות על עבירות מין בילדים.
לפי הערכות, מספר זה מהווה עשירית מכלל המקרים המתרחשים בפועל. רק השבוע דווח בחדשות 2 על תושב המרכז שנעצר לאחר שניסה לשדל "בת 12" ברשת למפגשים מיניים, בלי לדעת כי "הקטינה" היא למעשה צייד פדופילים.
לפי הערכות, מספר זה מהווה עשירית מכלל המקרים המתרחשים בפועל. רק השבוע דווח בחדשות 2 על תושב המרכז שנעצר לאחר שניסה לשדל "בת 12" ברשת למפגשים מיניים, בלי לדעת כי "הקטינה" היא למעשה צייד פדופילים.
מחקרים שנערכו בתחום עבירות המין הראו כי עברייני מין שלא עברו טיפול ייעודי היו בעלי נטייה גדולה יותר לחזור לסורם, לעומת עבריינים שעברו שיקום בכלא והמשיכו בטיפול לאחר שחרורם. גם המחוקק בישראל הפנים את הנושא, ו”חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין” מחייב את השב”ס בשיתוף משרד הרווחה לבנות תוכנית טיפול מקיפה בנושא.
בישראל מסתובבים כיום מאות פדופילים אשר סיימו לרצות את עונשם, אך אינם נמצאים תחת פיקוח או המשך טיפול. החוק מחייב את המדינה לתת טיפול לעברייני מין במסגרת בתי הכלא, ואף להמשיך טיפול ומעקב לאחר השחרור. אלא שבפועל המציאות שונה לגמרי. המדינה אינה מציעה טיפול בבעיית הפדופיליה לאסירים, וגם כאשר יש מערכי טיפול - לא כולם זכאים להם, עובדה שמחמירה את המצב ופוגעת באסיר ובחברה.
לאחרונה אסיר שהורשע במעשי פדופיליה ביקש להתחיל טיפול בקבוצה ייעודית לעברייני מין ואף יותר מכך, “התנדב” לעבור לכלא שבו התנאים קשים יותר, מאחר שהסיכויים לקבל בו את הטיפול המיוחל גבוהים יותר. אך גם אז נענה בשלילה בטענה שאין קבוצות ייעודיות שנפתחות. היעדר טיפול ייעודי לבעיה יוצר מצב שבו נאסר על האסיר לצאת לחופשות במהלך תקופת מאסרו, שכן עברייני מין רשאים לצאת לחופש אך ורק כאשר הם מתחילים טיפול ייעודי, אך חמור מכך, לאחר תום ריצוי עונשם חוזרים העבריינים לחברה ללא טיפול או מעקב.
המציאות המתוארת היא בעייתית ומסוכנת. כאשר העבריינים המסיימים לרצות את עונשם, הם חוזרים לקהילה ללא שעברו טיפול, כלומר האסיר משתחרר מהכלא באותו המצב שבו נכנס אליו. בעיה נוספת היא פגיעה בזכויות הפרט של האסיר המשלם את חובו לחברה במאסר, אך לא מקבל את הטיפול לו הוא זכאי.
אין ויכוח על כך שעל האסיר לרצות את העונש בגין מעשיו, אך אל לנו לשכוח שבמדינה דמוקרטית גם לאסירים יש זכויות. המדינה הגבילה את מקומות העבודה שבהם יכולים לעבוד עברייני מין רשומים, אך עבריינים המשוחררים אינם מוגבלים בתנועתם ואינם מנוטרים באופן שוטף. על מנת לתת לנו כחברה הרגשה בטוחה ולצמצם את הפגיעה בזכויות האדם של העבריינים, על המדינה לפעול בהקדם על מנת לשנות את המצב הקיים ולהרחיב את מערך הטיפולים הייעודים לעברייני מין בין כותלי בתי הסוהר. זו מחובתה החוקית של המדינה, שכן מלבד היות שירות בתי הסוהר הגוף המבצע של ענישה, עליו להיות גוף המסייע לעבריינים לחזור לחיים נורמטיביים ולא לחיים של פשע.
הכותבת היא עו"ד בתחום הפלילי