חם, בוער וכולנו כבר בקצה השפיות. כל הנשימות והתנועות נוטפות. האוויר דביק וחונק. המציאות ומזג האוויר חברו יחד ובתיאום תנכ”י הפכו את ישראל לגיהינום. 



אנחנו שורפים ומתעבים במיומנות. מונעים מכמויות אדירות של שנאה דליקה שמכלה את האנושי שבנו. הכיעור חושף ניבים וקורא לחידלון, לריק הגדול והאפל, לקחת את כולנו לתוך בור עמוק. 
 
בתקופה הזו נדמה לי שהאישי והלאומי הפכו אצלי לעיסה אחת כוללת שמשליכים ומשלימים זה את זה. המציאות של חיי מרוכזת כבר שנים סביב ההתמודדות של אבי עם גידול אגרסיבי שמתקיים בראשו. הגידול הזה נחתך ונקצץ כל כמה זמן בהתערבות כירורגית, אבל בסוף תמיד מוצא את דרכו חזרה. 
 

אחרי כמעט שני עשורים הוא כבר חלק בלתי נפרד מחיי. כמו ילד ממזר, נקמן ושנוא, שמגיע בעקביות לדרוש את מקומו במשפחה, הוא צומח בהתקף פראי ומאיים ואז, אחרי טיפול, שוקע , וכולנו שוכחים לזמן מה מהחיה הזו שמרחפת מעל חיינו.
 
השבועות האחרונים היו קשים במיוחד. אחרי הפוגה ארוכה שהגיעה בעקבות ניתוח מסובך, הגידול חזר להשתולל. בימים שהוא לוחץ על המוח, זה מכאיב, ואבא נדרש להיאבק ולספוג מהלומות קשות, שמכלות חלקים מחייו ונשמתו. אני רואה את זה מתרחש מול עיני. זה בא לידי ביטוי בחיפוש ארוך שלו אחרי מילה חמקנית, תאריך שהוא מתקשה לנקוב בו במדויק או מבט שבקצה שלו יש רעיון שמתעכב, בגלל ערפל שחור שמכסה זמנית את קורי המחשבה. בנקודות הזמן בהן הגידול הדומיננטי הזה סודק את הלב למביט מבחוץ, לי, כצופה ובן אין לי מה לעשות, חוץ מלהחזיק לו את היד ולעודד. 
“לא נוותר על אף שעל”, אני אומר לעצמי, אבל האפלה נוגסת.
 
אבל, יש גם ימים אחרים. ימים שבהם, בדרך פלא, אבא נינוח, חד ומבריק. ברגעי האושר האלו הוא צולח בידענות שיחות כבדות משקל, מתבל אנקדוטות בהומור, חולש על מפגשים חברתיים או מרביץ אבחנות מרתקות על פוליטיקה ופילוסופיה תוך זלילת גלידה על חוף הים.
 
זה מופלא ומתסכל באותה נשימה. אני קורא לזה “כאב הארעיות”. הקסם מאיים להתפוגג בכל רגע. אני יודע את זה וברור לכולנו שאחרי סדרת ימים נהדרים יגיעו עננים אפורים והאיש שפורח מולי ייעלם ויצלול שוב לקונכייה ונאלץ להתמודד עם ניתוח נוסף ואיתו הפחדים והחששות.
יש לי תחושה שמה שאנחנו חווים עכשיו כציבור דומה לדברים שאני עובר כיחיד. 
 
גידולים עכורים, מכל הכיוונים והצדדים, נוגסים ומשתלטים על המציאות שלנו. הם דורשים את שלהם באגרסיביות מכנית ומתוך צורך קיומי, כמעט ביולוגי, מחריבים חלקות טובות. 
 
לפעמים, אחרי תבוסה זמנית הם מתעייפים ומרפים, ואז המקום הזה חוזר שוב, בין רגע, להיות הארץ המובטחת והמקיימת, המדינה שבה האושר הוא ייחודי ומקסימלי. 
 
אבל האושר מוגבל בזמן וזה שובר את הלב. אחרי שאגרו עוצמה ותחמושת הכעסים הדורסניים חוזרים לזירה-חסונים ואלימים, מגובים בחנית התיעוב ההדדי,ומקדמים אותנו עוד קצת לכיוונו של החושך המוחלט, שמחכה ליום הניצחון שלו, שקרב ובא.