עקבו אחרי. שוב. זה קרה בשבוע שעבר קצת לפני חצות כשחזרתי מסרט. צעדתי ברחוב לא חשוך מדי, והבחנתי בבחור שצועד על המדרכה המקבילה ולא מפסיק להביט לעברי.

הרדארים צפצפו כמובן. רדאר של אישה הוא מתוחכם ביותר. אני מניחה שאם מישהו היה חוקר זאת באופן מדעי, הוא היה מגלה שלנשים יש אונה מיוחדת במוח הפועלת על חיישנים ואנטנות, ממש כמו מגדל שמירה פנימי. במצבים כאלה אני נוטה להגיב באינסטינקט מהיר ולברוח. אלא שהפעם, שלא כהרגלי, החלטתי לבחון אם מדובר בסתם עובר אורח שאהב את שמלתי המתנפנפת או בעוקב סדרתי גרוע למדי שאפילו לא מתאמץ להסתיר את מעשיו. לאחר כ־20 דקות של עצירות פתע וסטיות כאלה ואחרות שגררו בעקבותיהן את הבחור, הבנתי שאכן כן, הוא בעקבותי. שוב נפלתי לסטטיסטיקה.

כשהייתי בת תשע עקב אחרי בדרך מבית הספר איש עם אופניים, שנהג לקרוץ ולפתות אותי לצעוד אחריו. לאחר שנים (יותר מדי שנים) התברר האיש כסוטה שכונתי דה־לוקס בשם גדעון. את הפחד הזה בכל פעם כשנתקלתי בו במכולת, לא אשכח לעולם. עד עצם היום הזה אני משתגעת לחלוטין כשמישהו קורץ לי. לא יודעת מה חשבתי לעצמי באותו הערב שבו עקב אחרי בחור, כשהחלטתי לנקום את נקמת הילדה הקטנה המבוהלת ולא לתת לו להתחמק מזה בשקט. יום לפני כן סבתא שלי נפטרה. נגאלה מייסוריה. זה היה צפוי, אלא שלדברים הצפויים האלה בחיים יש תמיד נטייה להפתיע אותך. גם כשאתה מוכן ומצפה שיקרו, הם תמיד מצליחים לתת לך את הבוקס בבטן. לא סיפרתי לאף אחד כמעט, אולי כי בעיני רוטינה של אבל היא אישית, וקשה לעתים לאנשים לקבל כאלה ״שלא מתאבלים בנוהג״. סיפרתי לשלושה אנשים קרובים בלבד, ולעורך הטור שתהה מדוע שלחתי לו פסקה מבולבלת לחלוטין. האמת היא שלא התחשק לי בכלל לצאת מהבית, אבל הקרנה מוקדמת של סרטו החדש של וודי אלן (אפרופו סטיות), שלפה אותי מהבועה, אם כי הותירה אותי באדישות מסוימת. באדישות הזאת צעדתי ברחוב לאט וללא חשש. ובהחלט ייתכן שדווקא האדישות הזאת הוציאה אותי מכלי כשגיליתי שמישהו ברוב חוצפתו עוקב אחרי.

ארבתי לו בפינת שדרות ח״ן. ובאופן אירוני ולא מתוכנן בדיוק מתחת לשלט העצום ״תגיד תודה שאתה גבר״. שקלתי לחייג למשטרה אך בשל תחושת המיאוס הצפויה מהחקירה הטלפונית, העדפתי לטפל בזה בעצמי. כשראיתי שהוא מתמהמה ומחכה לראות לאן אפנה, ניגשתי אליו וביקשתי ממנו להתחפף לי מהעיניים (גם אם בטון הכועס שלי, שאיש לא מאמין לו). הוא ברח. אחר כך קיוויתי שדווקא תגובתי הישירה תפחיד אותו להבא. אני לא חושבת שהייתי אמיצה כל כך לו היה מדובר בסמטה חשוכה ולא ברחוב הומה אדם. לא הייתי אמיצה כל כך לו הייתי צועדת ביום רגיל ברחוב שבו אני שרויה במחשבות החולין המגבילות שלי. סביר להניח שבמקרה אחר הייתי בורחת או מתקשרת למשטרה בלית ברירה, לא שזה מרתיע היום מישהו. אתם יודעים מה, למען האמת אני לא חושבת שהייתי אמיצה בכלל.

ישנם רגעים בחיים שמצליחים להעיר גם את הגאוותנים שבינינו, שחושבים שהם יכולים לתכנן תוכניות גדולות מהחיים. ואז, כשקורה משהו כמו מוות, מחלחלת שוב ההבנה שהחיים הם כמו כדור הארץ. לא מרגישים שהם נעים כל כך מהר, אבל הנה שוב עובר יום ועוד יום. פעם חשבתי שזה קורה רק לאנשים שמאבדים את הוריהם, אבל היום אני מבינה שזה קורה גם לדור שנגמרו לו הסבים והסבתות. כשאין דור שלישי מעליך, אתה מבין שאתה מבוגר. גם אם מבוגר צעיר. עלית שלב נוסף בפירמידת החיים, גם אם אתה עוד לא ממש שם מנטלית. עליית המדרגה הזאת היא ממש כמו במסדר צבאי, והיא באיזשהו מקום משכנעת אותך שאין לך יותר זמן לפחד, לא רק מהעתיד אלא גם מההווה. ועל אחת כמה וכמה שאין לך זמן לטפח פחד חדש.

אלא שיש לו נטייה לשרוץ, לפחד הזה. כמו אורח לא קרוא שמתנחל לך על הספה בסלון באמצע דייט. וגם אם הוא בכלל רק ישן לו בשקט הוא עדיין שם, נוכח. מרגישים אותו בכל צעד שעושים בחדר, מפחד להעיר. ככל הנראה, באותו הערב כשצעדתי לבדי בקינג ג׳ורג' באמצע הלילה, הבנתי שלא מתחשק לי לפחד יותר משום דבר. בין אם מדובר בפחד מוחשי ובין אם מדובר רק בתסריט אימה מופרך שהחליט להתנחל בראשי. למעשה, אני חושבת שכבר פחדתי די והותר לחיים שלמים. מיציתי.