"32־34 תלמידים בלבד בכיתות היסודי". זוהי כותרתו של הסיכום הכתוב שיצא ממשרד החינוך בחמישי האחרון, לאחר מסיבת העיתונאים של נפתלי בנט, השר הטרי המופקד על תיק החינוך.
הנה לכם שיעור בדבר והיפוכו, ואם תרצו, במשחק מילים מתעתע. כי מה הקשר בכלל בין המילה "בלבד" למספר התלמידים שבנט מציג כמספר אידיאלי? כלום. רוצה לומר: כבוד השר, אנחנו אמנם תוצר של מערכת החינוך הישראלית, ששריה באים והולכים ממנה מדי שנתיים, אבל אנחנו לא דבילים מוחלטים.
"שר החינוך יקצה מיליארד שקלים בשנים הקרובות לטובת הקטנת כיתות ושיפור יחס מורה־תלמיד בגנים ובבתי הספר", ממשיכים אנשי דוברות משרד החינוך בהודעתם לעיתונות. זה לא עסק חדש, שאנשי דוברות שוכחים עבור מי באמת הם עובדים, כלומר הציבור. הם משנים את גרסאותיהם תדירות, בהתאם לבוס הממונה, יהיה עובר אורח באשר יהיה. המחויבות שלהם היא מצומצמת, קטנה ובעיקר מעוררת בעתה, כי היי, גם הם אזרחי המדינה הזו, שמי יודע לאן היא צועדת, וכידוע, כשהגשם יורד, הוא יורד על כולם, גם אם אתה מפלבל בעיניך ומתחנחן.
נחזור אל דברי בנט: "היום הסרדינים יוצאים מהקופסה. רפורמת הכיתה הקטנה יוצאת לדרך. הבטחתי שאטפל – וקיימתי. כבר בשנת הלימודים הקרובה, נחל ברפורמה שבסופה כיתות הלימוד בישראל לא יעלו על 34 תלמידים בכיתה, ובשכבות האוכלוסייה החלשות יותר לא יעלו על 32 תלמידים בכיתה". הבנתם? "לא יעלו על 32 או 34 תלמידים", משל המספר הנקוב, שמותיר לכל תלמיד בערך מטר מרובע להתנייד בו במהלך שעות הלימוד (חישוב אמיתי), אינם צפיפות סרדינית. וכך ממשיך בנט וממשיך, כשהוא נצמד למילים וביטויים כמו "בלבד", "כיתות קטנות", ו"יש מקום לכולם".
אם זה לא מספיק, בנט מגיש שיעור נוסף בענווה. תיקון: אנשי הדוברות עושים את זה יופי למענו: "שר החינוך משלים היום את המתווה", הם כותבים. הבנתם? שלושה חודשים לאחר כניסתו לתפקיד הוא מצליח להשלים! את המתווה! ואם זה לא מחזור חיים של זבוב פירות וקדנציה המתאפיינת באליפות ובזריזות, אני לא יודעת מה כן. בלי מילה טובה אי אפשר, אז נספר על קרן האור היחידה שמזדחלת מבעד לחרך קטן, כלומר התוכנית להוספת מורה שני בכ־1,000 כיתות לימוד, בהן גני ילדים, בתי ספר יסודיים ותיכונים. אמן כן יהי רצון.
זה המקום להזכיר שני דברים: הראשון – ביחס לעולם המפותח ולנתוני ה־OECD מצבנו בכי רע. הכיתות שלנו צפופות בהרבה, כן, גם כאשר מדובר אליבא דבנט ב"כיתות קטנות עם 32־34 תלמידים בכיתה". באירופה ובאוסטרליה, למשל, תמצאו 18־20 תלמידים בכיתה, ושם, מחילה מכבוד כולם, לא רק שהתלמידים ממושמעים יותר, גם המבנים הרבה יותר נוחים, כאידיאולוגיה, והתוצאות בהתאם. אצלנו התקן של הכיתות קטן, החצר קטנה עם אספלט וכשילד ממוצע בישראל מגיע לבית הספר, הוא רק רוצה לברוח ממנו. השירותים סתומים, אין נייר טואלט, והבנות פוחדות ללכת לבד לשירותים. בתי הספר שלנו הפכו למחנות צפופים וטעונים באלימות ויצרים גועשים.
השני– בבתי ספר כמו זה שבו לומד בני, ממ"ד דרור בירושלים, מתהדרים בכיתות קטנות עם עד 20 תלמידים, כחלק בלתי נפרד מכרטיס הביקור. הודות לרפורמה המהוללה, ילדינו אכלו אותה בגדול, כי שתי כיתות קטנות יהפכו לכיתה אחת צפופה. תודה, באמת תודה.