שני הגלדיאטורים, נתניהו ואובמה, מתקרבים לרגע ההכרעה, עת הקונגרס האמריקאי יקבע את עמדתו לגבי ההסכם עם איראן. שני השחקנים הולמים זה בזה במלוא העוצמה. אין יותר כללים, אין נימוסים. על החיים ועל המוות. תהיה התוצאה אשר תהיה, לעניות דעתי, טוב לא יהיה לאף אחד.

מאז כינונה של ישראל ועד היום לא היינו במצב של התנגשות חזיתית, במלוא הכוח והעוצמה, ראש בראש, בין נשיא אמריקאי לבין ראש ממשלה בישראל. חילוקי דעות היו, מאבקים לא חסרו, אך ממש עימות חזיתי מסוג זה, לא זכור לי. הנתזים של מאבק איתנים זה יפגעו בכל המעורבים, בין אם במישרין ובין אם בעקיפין. 



מאז ועד היום ישראל הרשמית שמרה על ניטרליות גלויה לגבי הפוליטיקה האמריקאית. היה זה קוד התנהלות מקובל שפוליטיקאים ישראלים אינם פועלים, לפחות לא בגלוי, נגד נשיא אמריקאי ואינם מביעים עמדות פרו או נגד מפלגה זו או אחרת. המדיניות הזו אפשרה לישראל לתמרן בין כל השחקנים בארצות הברית ולקבל את תמיכתם ללא קשר להשתייכות הפוליטית שלהם.

מה שקורה עתה זו מלחמה גלויה של נתניהו נגד ממשל אובמה, הווה אומר נגד המפלגה הדמוקרטית, לטובת המפלגה הרפובליקנית שבה תומך נתניהו בכל מאודו. התייצבותו של ראש ממשלה בישראל, בגלוי, לצד מפלגה אחת ומלחמת חורמה במפלגה שנייה, זו טעות איומה. ברור שנתניהו מנסה להפריד בין אובמה למפלגה הדמוקרטית, אך לפי כל סקרי דעת הקהל בארצות הברית שראיתי, וכל הפרשנים והמומחים, תומכי המפלגה הדמוקרטית רואים בעין לא יפה, בלשון המעטה, את מלחמתו הגלויה של נתניהו בראש מפלגתם.

עובדה היא שלמרות כל הספקולציות, עד רגע כתיבתן של שורות אלה, אף סנטור אמריקאי מהמפלגה הדמוקרטית לא הודיע על תמיכתו בעמדתו של נתניהו. אין לדעת מה יקרה, אך יחד עם זאת, קשה להעלות על הדעת ש־13 סנטורים דמוקרטים יצביעו עם הרפובליקנים נגד ההסכם, מה עוד שהילארי קלינטון, מועמדת המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, הודיעה על תמיכתה בהסכם. אם הקלף של נתניהו בכל זאת יהיה קלף מנצח והבלתי ייאמן יקרה, הפוליטיקה האמריקאית כלפי ישראל לאחר סיכול ההסכם עלולה להתגלות כמסוכנת ביותר עבור ישראל. אם הקלף של נתניהו לא יהיה קלף מנצח, סביר להניח שהמפלגה הדמוקרטית, אם קלינטון תנצח, לא תשכח לנקום בנתניהו, וממילא בישראל. 
 

למאבק הזה עוד היבט רגיש ביותר: מעמדם של היהודים בארצות הברית, יקרה מה שיקרה, בנושא הגרעין. יהודי ארצות הברית אינם המיעוט הגדול ביותר. נכון, השפעתם גדולה ממה שניתן לשער. יחד עם זאת, יהודי ארצות הברית נמצאים באחת השעות הקשות שלהם: נאמנות לנשיאם או נאמנות למדינת היהודים? גם אם ראשי יהדות ארצות הברית מזוהים פוליטית עם מפלגה זו או אחרת, הרי שזהו עניין פנימי בארצות הברית.

קיים ספק רב עד כמה ראשי הארגונים היהודיים מייצגים את מה שנקרא יהדות ארצות הברית. לעומת זאת, אין לי ספק שמרבית היהודים מן השורה לא יעזו להמרות פי נשיאם או לצאת למאבק גלוי. המחיר שהם עלולים לשלם עלול להתגלות כנורא. במיוחד יש לזכור שמיעוטים רבים בארצות הברית התומכים במפלגה הדמוקרטית אינם אוהדים מושבעים של היהודים. מצד שני, הימנעות מרבית היהודים מליטול חלק בעימות גם היא עלולה לפגוע בהם כי אז שוב תישאל השאלה של נאמנות. בכל מקרה, טוב לא יהיה. 
 
הסוגיה האחרונה היא שיתוף הפעולה הביטחוני־אסטרטגי בין ישראל לארצות הברית. עצם העובדה שישראל בודדה על ידי ארצות הברית בכל התהליך של השגת ההסכם מצביעה על הרעה משמעותית ביחסים האסטרטגיים. נאמנים עלי דברי ראש המטה לביטחון לאומי בוועדת החוץ והביטחון מתאריך 29.7.15: "בניגוד להבטחות, מדינת ישראל לא קיבלה עד עכשיו את כל נספחי ההסכם שנחתם בין איראן למעצמות". זהו דבר חמור הנובע מעצם העימות. כולם משוכנעים שהיחסים האסטרטגיים לא ייפגעו. ראוי להיות זהירים מאוד. האמריקאים אינם שוכחים ואינם סולחים, לטוב ולרע. 
 
למרות שלא יקרה הבלתי ייאמן, בכל זאת יש לומר: העימות לא יוביל לשום שינוי. ככל הנראה, מאמציו של נתניהו לא יישאו פרי, וגם אם כן, המצב לא ישתנה. האלטרנטיבה היא להירתם למאמץ משותף עם ארה"ב למזעור הנזקים הכבדים. 
הכותב הוא היסטוריון ומתמחה בביטחון לאומי