"זה משהו בדתיות הטוטאלית שגורם למקרים האלה", "הדתיות היא הערוגה שבה צומחים העשבים השוטים הללו", "זה תמיד אלימות מכיוון ימין ואף פעם לא משמאל" - מטיח שדרן במרואיין (הדתי/ימני/חרדי), שטורח להסביר את המובן מאליו ושאסור להכליל.

הוא מנסה לשכנע שעל פי ניסיון העבר, המפגעים הללו אינם חלק מאוכלוסייה שמושפעת או מקבלת גושפנקא מרבנים, הנושאים באחריות, דתיים או חרדים. כאילו מישהו היה אמור להעלות על דעתו אחרת. הרי אף אחד לא מפנה אצבע מאשימה לציבור החילוני כאשר מתבצעים מעשי אלימות במועדוני הנוער בסופי שבוע או כאשר מתגלה עבריין מין חדש שאינו חובש כיפה לראשו. 



בימים האחרונים, לאחר מעשי הרצח והפשע במצעד הגאווה בירושלים ובכפר דומא, מתנהל בתקשורת מסע הסתה נגד ציבור הימין, החרדיים והדתיים־לאומיים. בשידורים ממלכתיים בפריים־טיים מטיחים שדרנים האשמות כבדות נגד ציבורים אלו ומסמנים אותם כנושאים באחריות לפשעים חמורים אלו. הדבר מחלחל לציבור הישראלי ומעלה שאלות ותהיות קשות. 
 

רק לפני זמן קצר עמדנו באזכרה בהר הרצל מול קברי הנופלים במלחמת לבנון השנייה. שני רבנים צבאיים לשעבר ובהווה, מול שורת קברים שבהם קבורים זה לצד זה דתיים ולא דתיים, ימנים ושמאלנים, מההתיישבות ביהודה ושומרון ומהעיר והכפר שבתוך הקו הירוק. ליד סמ"ר עוז צמח הי"ד ממודיעין, האלוף הרב גד נבון ז"ל, רס"ן רועי קליין הי"ד מעלי, סמ"ר יונתן איינהורן מגמזו, עמי משולמי הי"ד מנצרים, סמ"ר קלאוזנר אוהד מבית חורון ועוד.

בסמוך אלינו התקיימה במקביל אזכרתו של סמ"ר משה נפתלי הי"ד מעפרה שנפל בפיגוע בגבול מצרים. כמעט כל אלה זכו לצל"ש על גבורתם במהלך הקרב. אז מה המטרה של ההאשמות הללו? האם הם נועדו באמת לעורר "חשבון נפש" ו"תיקון העתיד" אצל מי שנושא באשמה? ספק גדול.
 
האם אדם בר דעת באמת מעלה על דעתו שמי שעשה את המעשים הללו "נשלח" על ידי הציבור הדתי או הימני או מממש את האידיאולוגיה שלהם? האם משה ממחנה יהודה או צביקה מאפרת נושאים באחריות לאותם אנשים שעשו את המעשים יותר מהשדרן עצמו או המגזר שאליו הוא משתייך? האם הם יכלו למנוע בדרך כלשהי את המעשה יותר מכוחות הביטחון שזהו תפקידם?
 
ואם לא, האם ייתכן שמדובר בניצול הזדמנות של צד מסוים בוויכוח התרבותי והפוליטי שמתקיים במדינה כדי להטיח ולהסית נגד חברו? כדי להכות על חזהו ב"אשמת", "בגדת" ולייצר נגדו דה לגיטימציה? האם בהבערת התבערה בין המגזרים ייתכן רווח כלשהו?
 
דווקא בשעות הקשות הללו שכולם כואבים את המעשים הנפשעים, בלא הבדל מגזרי (למעט חריגים קיצוניים שאינם מייצגים אף אחד), צריך להזכיר איש לרעהו ש"אנשים אחים אנחנו". להתאחד כאיש אחד נגד המיעוט הקיצוני מכל המגזרים שמאיים להטביע את הספינה של כולנו. יש לחזק בינינו שיח מאחד ולא מפלג, להיות הוגנים ולשלב ידיים באמת במאבק נגד תופעות כאלה. חשוב שלא להשתמש באירועים כדי להסית איש נגד רעהו ולנגח איש את אחיו.
 
מעבר לחוסר ההגינות והצדק שיש בהסתה מסוג זה, זהו חוסר אחריות לאומית וציבורית. צריך להזכיר לכל מי שפועל בדרך זו ויוצר תבערה בין מגזרים בחברה הישראלית, כאילו בשם התיקון, שיש גם מחר. ומחר עומדים בפני החברה הישראלית אתגרים קיומיים שלא כאן המקום לפרטם, ואל מול אתגרים אלה נצטרך לצעוד יד ביד, כתף אל כתף. האם נוכל לעשות כן כשאנו מצולקים מתבערות מלאכותיות מעין אלה? זה עלול לחזור אלינו כבומרנג ביום פקודה כשנזדקק איש לרעהו.

נמשיך כל אחד במקומו ובמגזרו לעשות את הטוב ביותר עבור החברה הישראלית והמדינה, כל אחד על פי אמונתו ודרכו. נשלב ידיים עם המבט קדימה כי "אנשים אחים אנחנו".

הכותב הוא רב המשמש ראש ישיבת ההסדר "מאיר הראל" במודיעין, ושלוחותיה באופקים ובקרית אונו