יורש העצר: ליאור דיין חושב שמצא את ייעודו הפוליטי

בארגון ״באים לבנקאים״ של עו״ד ברק כהן, שהוקם ״כדי ליצור בעיה למערכת הבנקאית״ (כך מעיד על עצמו הארגון בדף הפייסבוק שלו), אפילו לקחו את זה צעד קדימה והגיעו להפריע לחתונה עצמה, חמושים במגפונים ובשלטים שעליהם הכיתוב ״חתונת הגזל", ״תשובה החזיר" וכן הלאה.
 

כמובן שכל פעילות המחאה הזאת איננה קיימת באמת אם היא לא מופיעה בפייסבוק וצוברת תאוצה על ידי שיתופים, ולכן בעמוד של ״באים לבנקאים" מיהרו לפרסם סרטון של פעילות הגרילה שלהם מול החתונה.

בחיי שהעולם הזה מטורף ושאנשים איבדו את ההיגיון. במה חטאו הבן של קינן והנכדה של תשובה? האם זה הגיוני להרוס לשני אלה - שלא קשורים לעסקים הללו - את יומם הגדול? לא ייאמן שיש אנשים שזה נראה להם הגיוני לעשות דבר כזה (ועוד להתגאות בזה). אם אתם רוצים, לכו תפגינו מול המשרדים של קינן או של תשובה מתי שבא לכם, אבל ללכת לחתונה של הבן ושל הנכדה זה שפל השפלים. זה לגמרי לחצות גבול מוסרי. זו התבהמות מכוערת. מדהים איך הגועל האנושי מרגיש בנוח בפייסבוק.

***
 

אבל זה בסדר, כי אני הפסקתי לבזבז זמן בפייסבוק ומצאתי את ייעודי בעולם האמיתי. כבר סיפרתי לכם באחד הטורים שכתבתי בעבר על החיבה היתרה של אמי לבדיקות DNA. סיפרתי לכם איך היא עשתה בדיקה לזיהוי המוצא שלה והתוצאה קבעה שהיא - וגם אני, כמובן - ממוצא הודי. סיפרתי לכם איך התוצאה הזאת התקבלה בתמיהה גדולה (אם זה נכון, אנחנו בעצם הבלונדינים ההודים הראשונים בהיסטוריה) ואיך החליטה אמי לעשות עוד בדיקה, יקרה ויסודית יותר, שתגלה בבירור את המוצא האתני והגיאוגרפי של משפחתנו.
 

לא מזמן הגיעו התוצאות של הבדיקה החדשה והביאו איתן בשורות משעממות למדי. כבר בכותרת של דף תוצאות הבדיקה היה רשום בגדול: ״100% You are European jew״, וכמובן שהמוצא של משפחת אמי התרכז בכמה מקומות עיקריים, שהם אבני היסוד של כל מה שאשכנזי: בריטניה, הולנד, פולין ואוקראינה. הודו לא הייתה על המפה.
 

מה שכן, במסגרת השירות של הבדיקה יש אפשרות לקבל כתובות מייל של אנשים שעשו אותה הקרובים אליך גנטית (וכנראה שייכים למשפחה שלך). כמובן שאמי קפצה על העניין והחלה להתכתב במייל עם אנשים שונים, עד שהגיעה לבני משפחה רחוקים שלנו וגילתה כמה דברים מדהימים על המשפחה שלנו.
 

מתברר שסבא רבא של אמי היה אישיות חשובה מאוד. הוא היה ״השרקן המלכותי״ של בית המלוכה הבריטי. ״אבל הוא לא רק שרק״, אמרה לי אמי בהתרגשות בשיחת טלפון, ״הוא גם צייץ והיה ידוע ביכולת הפנומנלית שלו לחקות שריקה של ציפורים שונות. המלך ג׳ורג' החמישי נהג לכנות אותו ״The Birdman״.
 

״אמא, עזבי אותי מהשטויות האלו״, אמרתי לה, ״בטח סתם אמרו לך את זה. את רוצה להגיד לי שהיה בן אדם כזה שכל מה שהוא עשה בחיים שלו זה לשרוק, ולא רק זה - אנחנו גם צאצאים שלו?״.
 

״בוודאי, ודע לך שלמעשה הוא היה כל כך מוצלח בזה, שהוא לא שרק רק אצל המלך הבריטי, הוא שרק בכל רחבי אירופה, בבתי מלוכה שונים״.

״נו, אמא, באמת?״, אמרתי בחוסר כוח, ״זו בדיחה. בואי נדבר אחר כך, טוב?״.

״אוקיי, אני רק רוצה לשלוח לך משהו״.

ניתקתי. כעבור כמה דקות קיבלתי מייל מאמא שלי. פתחתי ולא האמנתי למראה עיני. היא שלחה לי סריקה של גזרי עיתונים מ־1926 שבהם נכתב אודות סבא־רבא־רבא שלי, השרקן המלכותי. מתברר שבאמת היה אדם כזה, ששמו הלך לפניו בכל רחבי אירופה בקרב המלכים והמלכות, שהזמינו אותו לשרוק.

נוסף לכך צירפה אמי גזרי עיתונים ותעודות שבהם הוסבר איך שם המשפחה שלנו הפך ללנגפורד - כי שמו של השרקן המלכותי היה ברנרד סלומאן (כלומר, סלומאן זה שם המשפחה העתיק של משפחתה של אמי), אבל נינו שינה את שם המשפחה ללנגפורד בעקבות ההערצה המטורפת שהייתה לו למתאגרף האגדי סם לנגפורד.
 

״והקטע הכי מצחיק זה שאני בכלל לא יודעת לשרוק״, אמרה לי אמי בשיחת טלפון מיד לאחר שראיתי את גזרי העיתונים, ״אבל נראה לי שהכישרון עבר אליך״.
 

״יכול להיות, מי יודע, אני לא פוסל את האפשרות״, אמרתי.

מאז אני מתאמן על השריקה שלי. אני מקדיש לנושא לפחות שעה ביום, שבמהלכה אני שורק ואפילו מנסה לחקות בשריקה שלי ציפורים מסוגים שונים (עד עכשיו ניסיתי לחקות עפרוני, זרזיר ושחרור), כך שאני מבלה פחות זמן בפייסבוק ויותר עסוק בלפתח את סגנון השריקה שלי. אני מרגיש שאם אתאמץ עוד קצת אצליח לפתח קו שריקה ייחודי לי.
 

באמת, אני מרגיש שהתחום הזה נמצא אצלי בחיים כרגע כתחביב, אבל בקלות אני רואה איך זה משתלט עלי ואני ממש נכנס לעסקי השרקנות ואיך אני שורק בכל מיני מקומות. אפילו אצל רובי ריבלין בבית הנשיא.
 

החלום הגדול הוא להיות השרקן המלכותי של ריבלין ולהמשיך את המורשת המשפחתית.
 
***
 

ואם כבר משפחה, בואו נדבר על קרובת משפחה שלי שאני אוהב במיוחד, שירה גפן. לפני שנה, במהלך מבצע צוק איתן, ביקשה שירה מהקהל שבא לראות את סרטה ״בורג״ לעמוד דקה דומייה לזכר ארבעה ילדים פלסטינים שנהרגו בטעות מאש צה״ל במסגרת אחת התקיפות. בהמשך היא גם הסבירה את זה אצלה בעמוד הפייסבוק. ״כשילד נהרג״, היא כתבה, ״לא מעניין אותי אם הוא ישראלי או פלסטיני, מאשקלון או מעזה, כואב לי... עצם היכולת שלי להרגיש אמפתיה לשני הצדדים לא הופכת אותי לעוכרת ישראל״.
 

אבל זה לא עזר, איש לא הבין והעליהום הציבורי הזדקף במלוא עוצמתו וכל הרשתות החברתיות התמלאו בסטטוסים זועמים ומשתלחים כלפיה.
 

כיום, חלק מאותם אנשים שכתבו בגנותה בזמנו מעלים הגיגים בגנות הנשיא רובי ריבלין, שהפליא באנושיותו כשדיבר על רצח התינוק בכפר דומא.


יש אפס סובלנות והבנה בארצנו הקטנה, האווירה הרסנית ואנשים מחפשים באופן תמידי את מי לצלוב, את מי להעלות על מזבח הלייקים. אני לא צוחק, לדעתי אנחנו עומדים בפתחה של מלחמת אחים, מלחמת אזרחים, או איך שלא תקראו לזה. הסיכויים לכך גדולים, אני חושב שזו אפשרות ריאלית לחלוטין. וכשזה יקרה, הקונפליקט והחלוקה בין הצדדים תהיה ברורה - מי שמאמין שישראל היא דבר ראשון מדינה דמוקרטית ורק אחר כך יהודית, יהיה בצד אחד. בצד השני יהיה מי שמאמין שישראל היא קודם כל יהודית ורק אחר כך, כשזה מתאים, דמוקרטית.
 

המלחמה תהיה בין אלה שרוצים לעלות עם 9־D על בג״ץ, לאלה שרואים בהפרדת הרשויות את התשתית החשובה ביותר של המדינה הדמוקרטית בישראל. המלחמה תהיה בין אלה שמאמינים שהיהודים הם העם הנבחר, שאנחנו טובים יותר מכולם (ובוודאי מכל בני העמים האחרים שנמצאים כאן במדינה שלנו) ובין מי שמאמין בבני אדם ולא בעמים ודתות.
 

אין דרך אחרת להגיד את זה - זו תהיה מלחמה מכוערת. ואני מאמין שכבר עכשיו כל אחד מאיתנו צריך לארגן לעצמו את הראש ולהבין באיזה צד הוא הולך להיות כשהמלחמה תתחיל, ומה יהיה התפקיד שלו בה.
 

אני כבר יודע בדיוק מה יהיה תפקידי. אני אהיה השרקן הראשי של הכוחות הדמוקרטיים. זה אצלי בגנים. את השריקה שלי ישמעו בכל רחבי הארץ.