אם הייתה יכולה אדמת ירושלים לדבר, מן הסתם הייתה אומרת משהו על טבעם של בני אנוש בכלל ושל יהודים בפרט, שכבר אלפי שנים אינם לומדים את הלקח ונותנים לתופעות של קנאות דתית פנאטית לכלות כל חלקה טובה באחיזה היהודית בארץ חמדת אבות.
בחמישי הקודם היה זה ישי שליסל, חוליה חשובה בשרשרת הקנאות ההיסטורית, שהכה שנית. בדקירות סכין הוא דקר למוות את שירה בנקי ז"ל ופצע אחרים, וכשנטל את נשמתה אולי נטל עמו גם את שארית הסיכוי להידברות ולהבנה בין הקהילה הגאה לציבור החרדי והדתי סביב מצעד הגאווה.
באותה שעה בדיוק בבריכת הסולטן, מרחק דקות ספורות מזירת האירוע, כבר התארגן על במת התיאטרון הצוות המוזיקלי של אברהם פריד וקובי אפללו. ענק הזמר החסידי מניו יורק והיוצר הישראלי שיתפו פעולה ביוזמת עיתון המגזר הדתי־לאומי, "בשבע". המתקפה במצעד לא ביטלה את האירוע, אבל גרמה לעיכוב בעליית האמנים לבמה. בשעה שקולו של פריד החל לשטוף את האוויר, נשמעו לא הרחק משם קולות שבר של צעירי הקהילה הגאה שהתכנסו לעצרת מחאה ספונטנית. הטקסטים של השירים והמחוות בין האמנים דיברו על אחדות, אבל ירושלים הייתה מפוצלת ומשוסעת באותו ערב יותר מאי פעם.
למחרת היה זה כבר תורם של גוזרי הקופונים הפוליטיים שהחלו להתסיס ולדברר עצמם לדעת. אלו מימין ואלו משמאל, בעלי תפקידים, בכירים לצד לשעברים. כולם רוצים לנגוס בעוגת היח"צ ובדרך לדרדר את השיח עוד. כרגיל, הציבור החרדי הואשם כמקשה אחת. תוך שעות הפכו כולם לשליסל. כל אברך רוצח וכל תלמיד ישיבה הומופוב.
בשפת היומיום, אפשר להגיד שהחרדים מתגוננים באמצעות ההסבר שהתורה מלאה באיסורים חמורים ומפורשים, שהעובר אותם מוצא להורג. חילול שבת בנסיעה ברכב למשל, קיום יחסי מין עם אישה נשואה ועוד כהנה וכהנה. האם יש חרדי שניסה להוציא להורג את שכנו החילוני שעבד בגינה בשבת או נסע לים? האם קם חרדי שנכנס למסעדה במרכז תל אביב ופגע בחסידי השרימפס והקלמרי? ממש לא.
כל ילד חרדי שואל את השאלות הללו בגיל צעיר מאוד בבית הספר או ב׳׳חיידר". "אם אסור לחלל שבת למה יש חילונים שנוסעים ברכב?", והמורה תמיד ימהר להסביר שהזכות לגזור עונש מוות ניתן רק להרכב של הסנהדרין, וכי סנהדרין שהייתה מוציאה להורג יותר מאחת ל־70 שנה נקראה "סנהדרין רוצחת".
ישי שליסל הוא תקלה. מוטציה זוועתית ולא אנושית שמדמיין שהוא מייצג במעשיו השפלים את המגזר החרדי. יש מרחק גדול בין ויכוח, נוקב ככל שיהיה, עם הקהילה הגאה על גבולות הביטוי של מצעד הגאווה בעיר הקדושה לכל הדתות, לבין רצח מתועב. אפשר לקבל את הדעה התומכת בקיום המצעד, אבל מותר לחרדים גם להתנגד לה, ואפילו למחות. אי אפשר להגיד שדמם של אנשי הקהילה הותר בגלל המחאה הזאת. בין חילוקי הדעות והמאבקים לרצח בדם קר עוברת תהום עמוקה, ממעמקיה קם שליסל.
היחס לאירוע בעיתונות החרדית היה מגוון. היומונים המפלגתיים השונים התעלמו באופן גורף מהאירוע ונמנעו מלהתייחס אליו בהוראת משגיחי הכשרות הרוחניים שלהם. הסיבה לכך היא הניסיון למנוע מצעירי המגזר להיחשף באופן זה לסיטואציה ולבקש הסברים על הומוסקסואליות.
מנגד, אתרי האינטרנט החרדיים לא עמדו בפיתוי לגרוף קצת יח"צ ומיהרו להזניק לראש עמוד הבית ידיעות עם הכיתוב "מצעד התועבה" לצד אזכור הדיבר "לא תרצח". המסר שהם הציגו היה מורכב וכלל גינוי חריף ובוטה של הרצח והרוצח, והצגתו כפסיכופת, לצד התעקשות, גם ברגע קשה זה, לעמוד על כך שהמצעד עצמו נחשב ל"תועבה" והזכרת האיסור המקראי המקורי, "ואת זכר לא תשכב משכבי אישה, תועבה היא".
כתופעת לוואי של האירוע הקשה עלתה וצפה דמותם של מי שמייצגים את הזרם החרדי החדש, שאיננו ממסדי ואיננו כפוף לרב כזה או אחר, והדוגל בקירוב לבבות והכלה. כמה צעירים חרדים יצאו לעצרת שנערכה לזכרה של שירה בנקי ז"ל וחילקו קרטיבים לעוברים ולשבים. ההצלחה הייתה גדולה וזכתה לדיונים סוערים ברשתות החברתיות, בין חרדים, שמחו נגד התופעה וראו בכך כניסיון חנפנות מיותר כלפי הציבור החילוני, לבין מי שתמכו בצעירים ובמעשיהם. גודלו של הזרם לא ברור, אבל רעש הם הצליחו לעשות.
"החילונים יודעים שאתם לא רוצחים אנשים ברחוב, בדיוק כמו שהגויים ידעו שההורים שלכם לא אפו מצות עם דם", כתב אחד מאושיות הרשת החרדית והוסיף: ״אבל מה יעשו עם כל השנאה שיש להם כלפיכם? מה יעשו עם כל הניכור? הנה, הגיע רוצח אחד, שנראה כמוכם והופה, חגיגה. מותר לשנוא חרדים וכבר לא צריך להתאפק, זה אפילו מוסרי".
בינתיים, פעילות קירוב הלבבות התפתחה גם לדף הפייסבוק "ואהבת - חרדים למען ישראל", שבו הבטיחו היוזמים השונים להמשיך את הפעילות כדי "להעצים את האהבה בעם ישראל". אם לשפוט על פי תגובות הגולשים, הרי שרבים מחברי הקהילה הגאה ראו בחיוב את הניסיון.