לפני מספר שבועות ישבתי ושוחחתי עם עמית לעבודה. בדיוק התחלתי לעבוד במשרד הזה, וזו היתה המשמרת הראשונה שלי איתו. שוחחנו באופן כללי על החיים ועל מה שהביא אותנו לישראל. כשציינתי שזאת המשרה השלישית שאני עובדת בה באותו יום, הוא הביט בי, מופתע, ואמר "למה לעזאזל את עובדת בשלוש משרות?".
לאחר שהסברתי שאני למעשה, מחזיקה לא 3 אלא 4 מקומות עבודה, אמרתי לו שכדי לשלם את החשבונות שלי אני צריכה לעבוד הרבה. עם חשבונות הדירה שלי ותשלום שכר הלימוד באוניברסיטה, אני לא יכולה להרשות לעצמי לעבוד פחות. "ברכות על ההפסד שלך", הוא אמר לי, ולפני שהספקתי לשאול אותו מה זה אומר, הוא פנה שוב למחשב שלו והתעמק בחזרה בעבודה תוך שהוא משאיר אותי להרהר בהחלטות החיים שלי.
הגעתי הביתה באחת בבוקר, לא בגלל שהייתי עם חברים, באירוע או בעסוק פוליטי או פעילות פנאי אחרת. הגעתי הביתה באחת בלילה, כי המשמרת שלי במקום עבודה השלישי שלי הסתיימה בחצות.
3 מקומות עבודה, 16 שעות עבודה, 6 אוטובוסים, 4 ערים. כל יום.
"ברכות על ההפסד שלך." המילים האלה ממשיכות לצלצל בראש שלי.
מאז שעליתי לארץ אני חיה עם חשש שיום אחד מישהו ידפוק על הדלת שלי, ויבטל את האזרחות שלי. "רו מצטער, הניסיון שלך כישראלית נכשל. אנא החזירי את תעודת הזהות שלך וחזרי לארצות הברית". האפשרות של כישלון, של וויתור על החלום שלי, גרמה לי להחזיק בו בכל כוחי.
אני עובדת ב 4 מקומות עבודה,כדי שאוכל להרשות לעצמי ללמוד. אני מבלה יותר שעות בעבודה,ובפעם הראשונה בחיים שלי נכשלת בבחינות, כדי שאוכל לשים אוכל בקופסאות פלסטיק ולאכול ארוחת ערב ליד השולחן שלי במשרד, בלי לעשות שימוש בהפסקה של 30 דקות ללא תשלום המגיעה לי. אני לא מצליחה..
ובכך אני בעצם מצליחה מעבר לחלומות הפרועים ביותר שלי!
אני מבלה מספר מגוחך של שעות בשבוע העבודה במקומות שונים, על מנת לתמוך בחזון של עלייה שעלול לעולם לא להתממש. סביר להניח שאף פעם לא יהיה לי מספיק כסף בשביל פשוט לצאת ולתור את ישראל, לטייל בהרים, לשחות בנחלים ולחקור את המערות; זה החזון הנאיבי של ההתרוממות שבאה עם העלייה. המציאות נראית קצת שונה.
ברכות על כך שהחזון המושלם של העלייה נעלם, ובכל זאת את עדיין תישארי עומדת על הרגליים. ברכות שאת מוכנה לעשות כל מה שידרש כדי להבטיח את עתידו של העם היהודי במולדת היהודית. ברכות שלמרות שהעלייה הציורית שלך היא לא המציאות שלך, את עדיין כאן. ברכות על העמידות שלך, כוחך ומסירותך. "ברכות על ההפסד שלך", אבל את עדיין עומדת בפני הפסד זה ואומרת שזכית.
העלייה היא קשה. עלייה היא הדבר הקשה ביותר שעשיתי אי פעם. עלייה היא כנראה הדבר הכי קשה שאי פעם אעשה. עלייה היא גם הדבר המתגמל ביותר, מעורר ההשראה, והעצמה שאי פעם עשיתי.
בעליות המוקדמות "הקרבה" התייחסה למשהו אחר. המשמעות היתה לישון על סלעים,לבנות בתים ולעבד את האדמה. רבים מתו ממחלות, לרבים לא היה האוכל שהם הזדקקו לו. אבל הם נשארו. בזכותם יש לנו המדינה המשגשגת הנקראת ישראל. הדם, היזע והדמעות שלהם זה מה שטיפח את הארץ הזאת והפך אותה לאחת המדינות המתקדמות ביותר בעולם.
להקריב היום אומר משהו אחר. אני הקרבתי מנעמי חיים, ואת הקלות של להיות מוקפת במשפחה שלי. אני מרוויחה מעט מדי,חסרת שינה, וחיה "במינוס", אבל אני עדיין לא רוצה אפילו לדמיין את החיים שלי נראים אחרת, אם זה כרוך בלעזוב את המדינה הזאת, שהחזיקה את לבי מאז שראיתי אותה לראשונה. אני לא מאמינה ש"חיים טובים" בהכרח פירושם "חיים קלים." למדתי לחיות ללא מותרות ויצרתי לי סוג שונה של משפחה משלי. החיים בישראל כעולה חדשה הם בהחלט לא פשוטים אבל לא הייתי מחליף אותם בשום דבר.
באתי בעצמי, יצרתי לי זהות שהיא כולה שלי, חיים שהם שלי,עתיד שונה לעצמי. לא משנה כמה קשה אני צריכה לעבוד, אני עדיין אגשים את החלום של חיים בארצו של העם היהודי,הליכה בארץ אבותיי וסלילת הדרך לדורות הצברים שיבואו. החלום אולי השתנה, אבל הרעיון הוא לגמרי אותו הדבר.
חלומות משתנים, דעות מתחלפות.מה שנשאר אותו הדבר הוא הכוח המניע שהביא אותי לכאן מלכתחילה. אני עדיין "חיה את החלום", גם אם החלום נראה קצת שונה מהחזון המקורי שלי.
אכן "ברכות על ההפסד שלי".