שום בית דין חדש לגיור, ליברלי יותר או פחות, ציוני יותר או פחות, מסביר פנים יותר או פחות, לא יפתור בעיה מהותית העומדת ביסוד המחלוקת על גיור בישראל: מצד אחד, מדינה שיש לה הכרח להגדיר מי יהודי, איך אדם נעשה יהודי, וכיצד הוא חדל להיות יהודי. מצד אחר, עולם יהודי שאיננו מדינתי, שאבדה לו היכולת להסכים מי יהודי, איך אדם נעשה יהודי, וכיצד הוא חדל להיות יהודי.
למדינת ישראל יש קושי עם רבנות ראשית שאיבדה כבר מזמן את הלגיטימיות שלה בעיני רבים ואת הרלוונטיות שלה עבור רבים. עם הרבנות אפשר לעשות אחד משלושה דברים: להחזיר אותה לתלם, לבטל אותה או לאפשר לה להמשיך בדרכה הנוכחית, שמשמעותה ביטול למעשה, גם אם לא להלכה, של רוב תפקידיה. יש נימוקים טובים בעד ביטול הרבנות הראשית, אבל ראוי להפריד בין אלה המבוססים על העובדה שהיא מוסד כושל ומושחת, לבין אלה המבוססים על התנגדות מהותית למוסד כזה. אם הרבנות היא מפעל כושל, אפשר לנסות ולשפר אותו. אם היא מפעל מיותר, אין טעם לנסות לשפר אותו.
קבוצת הרבנים שהחליטה לפתוח בית דין חדש לגיור אינה דוגלת בביטול הרבנות הראשית. זו קבוצה שרוצה רבנות, ורוצה שיפור בתפקודה, אך התייאשה מן היכולת להציע שיפור כזה בדרך המקובלת - בחירות, רפורמות וכדומה. זו קבוצה שהפסידה בקרב החזיתי על הרבנות, ועל כן פונה לקרב גרילה נגדה. יכול להיות שהקרב יצליח, ויכול להיות שייכשל, אבל ראוי שגם לנלחמים בו יהיה ברור מה הם עושים: עקיפה של הרבנות הראשית היא מהלך שתורם, בסופו של דבר, או לפירוקה של הרבנות או לייתורה הסופי והמוחלט. כלומר - קבוצת הרבנים אומרת שהיא רוצה דבר אחד (רפורמה), אבל פועלת למעשה באופן שיוביל לדבר אחר (ייתור).

לא בטוח שיש דרך אחרת להתייחס לרבנות. ולא בטוח שיש נתיב אחר למאבק על הגיור. בעולם היהודי של ימינו יש גישות שונות ומחלוקות עמוקות על השאלה מיהו יהודי ומהי יהדות. לכן אי אפשר להגיע להסכמה על השאלה מי יהודי וכיצד נעשים יהודי. כלומר, מצד אחד יש הכרח לקבוע מדיניות, ומצד אחר כל מדיניות תהיה מקובלת על חלק מהציבור ולא תהיה מקובלת על חלקים אחרים שלו. כרגע, את המדיניות קובעת הרבנות הראשית, והמדיניות הזאת אינה פופולרית. קבוצת הרבנים החדשה תציע מדיניות יותר פופולרית - אבל גם אותה לא כולם יקבלו. החרדים לא יקבלו אותה, יהודים רפורמים לא יקבלו אותה, חלק מהקהילות בחו״ל לא יקבלו אותה. במילים אחרות, קבוצת הרבנים סוללת מעקף, אבל יהיה מי שירצה לעקוף גם את המעקף. ואחר כך יהיה מי שירצה לעקוף גם את המעקף של המעקף. ומי שיעקוף את המעקף של המעקף של המעקף.
בסופו של דבר, ההכרעה תחזור - היא מוכרחה לחזור - לזירה הפוליטית. בזירה הפוליטית תוכרע השאלה אילו מהמעקפים מקובלים על הגוף המדינתי הנקרא מדינת ישראל, ואילו מהמעקפים אינם מקובלים על מדינת ישראל. ומרגע שתתקבל הכרעה, יהיו מרוצים יותר מי שהגיור שלהם הוכר, ומרוצים פחות מי שהגיור שלהם לא הוכר. ומכיוון שמדינת ישראל תהיה מוכרחה למתוח את הקו איפשהו - שהרי מדינה יהודית, שבה יש משמעות חוקית להיותו של אדם יהודי, אינה יכולה להפקיד את מפתחות הכניסה ליהדות בידי כל מי שמבקש אותם - תמיד יישאר מישהו שיוכל לטעון, בצדק, שהמדינה לא נותנת לא להיות ״יהודי״ כהבנתו. שהמדינה מפלה את היהדות שלו לרעה לעומת יהדויות אחרות.
מכיוון שכך, בית הדין לגיור של קבוצת הרבנים אינו קפיצה קדימה או אחורה בזירת הגיור. זהו בסך הכל מהלך במאבק הכוח בין הממסד הרבני־חרדי לבין הממסד הרבני־ציוני. במאבק הזה, הרבנים משלים את עצמם שהם קובעים את התוצאה. שהם יכולים להציע, בכוח סמכותם הרבנית־רוחנית, נתיב כזה או אחר ליהדות. אלא שכאשר מדובר במדינת ישראל, הרבנים - כל הרבנים - כבר מזמן איבדו את סמכותם הרבנית־רוחנית. הקרבות ביניהם הם קרבות דמה. ההכרעות שלהם הן הכרעות דמה. הסמכות שלהם היא סמכות דמה. היהדות של מדינת ישראל, לטובה ולרעה, היא יהדות מולאמת. מי שקובע מהו יהודי ומיהו יהודי במדינת ישראל הן המפלגות וחברי הכנסת.