זה התחיל בדקירות קלות בחלק התחתון של הגוף, קצת מתחת לבטן, בצד הימני. בהתחלה מתעלמים, מתייחסים בביטול ומוצאים תירוצים: זה המחסור בשעות השינה, זה הלחץ בעבודה וההיפוכונדריה שהפכה לידידתי הקרובה. אבל הכאב עקשן. הוא דורש את שלו, בלי להתחשב בבעליו.
 
בשלב השני המכאוב מקבל קצב ודופק קבוע. זה מרגיש קצת כמו מסמר שמעמיק אחיזה ומזכיר לך שמשהו לא כל כך בסדר. משנסים מותנים ומנסים להפעיל אמצעים ידידותיים כדי למגר את התופעה: שותים מיצים סחוטים ועשבים ירוקים (צריך פוטוסינתזה בגוף. זה מה שקראתי. אלוהים יודע מה זה פוטוסינתזה בגוף, אבל מה לא עושים עבור הבריאות) ומקפידים על דיאטות נטולות בשר וחלב. לא עבד. רחרחתי אצל החברים. אחד אמר שהכול בגלל מחסור בוויטמינים. בתגובה, קניתי בבהלה תוספי תזונה (יקר רצח) ובלעתי כדורי ענק של אבץ וג’ינג’ר. חבר אחר הסביר שזה בגלל עודף בפעילות ספורטיבית. בתגובה, עברתי לפילאטיס. אבל לכאב זה לא ממש משנה. הוא ממשיך להתפשט ועכשיו, זו כבר מערכה של ממש: אני מולו והוא מולי. שני יריבים ואני בנסיגה, או יותר נכון במנוסה. לפני חודשיים נוספה נפיחות קטנה. זה צמח וגדל. כול יום עוד קצת. בהדרגתיות זה משפיע על השגרה. פעולות בסיסיות הם עניין כואב. לא משנה מה זה: הליכה, עמידה-זה כואב אש. “בכיין, זה מה שאתה”, אני נוזף בעצמי. שזה די נכון אגב, אבל מה לעשות, התחושות אמתיות.     
 
נשברתי, הגיע הזמן לבקר את הדוקטור. הלכתי לרופא המשפחה שלי. אני איתו עוד מהילדות. הוא זה שנתן לי פתקי מחלה מפוברקים כשנמאס לי מבית הספר ונשבעתי שאהפוך לנער סיפון והוא האיש ששלח אותי לאוהלי חמצן כשנחנקתי מאסתמה בקיץ של כיתה ח’. בתום איבחון זריז נקבע הוא קובע שאני צריך להיכנס לחדר הניתוחים. 

השבוע זה קורה. 

בפעם הראשונה בחיי ירדימו אותי באופן מלא ויחתכו. 
 
נדמה לי שאושפזתי פעמיים בעבר. בגיל שבע עשרה ננגחתי בידי בלם קשוח ורשע במהלך משחק כדורגל וביליתי שבוע על מיטה, יחד עם כמה נשים מבוגרות, במסדרון של 'הלל יפה', וכשהייתי בן שלושים ושש סגרתי ארבעה עשר ימים ב'איכילוב', בעקבות תשישות (ואולי התמוטטות, לא יודע), אחרי שסיימתי שלוש שנות הגשה של תוכניות בוקר בערוץ 10. 
 
הכירורג שאמור לחתוך בבשרי רגוע ונינוח. הוא מסביר בפירוט מה מחכה לי. בדיעבד מתברר שלא התייחסתי לגוף שלי מספיק טוב. את עיקר הנזק עשו שנים של קצב עבודה רצחני ואיגרוף אינטנסיבי. האף שלי קצת שבור באמצע (בלונקה קבועה), המצח משופשף ממגע כפפות והמוח חבול יתר על המידה (“דביליזם מתקדם” אימא אומרת). אבל הצרה האמיתית הגיעה ממהלומות באזור הקיבה. המכות, מתברר, חוררו אותה היטב.
 
שעת ה-”ש” הגיעה. המנתח מצחצח את כליו ובעוד זמן קצר פנים גופי יחשף בחדר הניתוח. הרופא לבוש בחלוק והוא חוזר ומבטיח שוב ושוב שזה כלום, עניין פשוט. אבל אני מודה, שברגעים האלו הפחדן הקטן שבי תופס את המושכות והדמיון מפליג למחוזות, שבסופם אני מתפגר על שולחן הניתוחים. 
 
זה יכאב? ארגיש בכלל משהו כשהנשמה תפרח? בדין וחשבון פנימי ברור לי שאני לא מועמד בכיר לקבל מקום בפרונט של גן עדן. הייתי אדם די מחורבן, בעל רמה מוסרית רופפת ומוגבל מאד בעשייה למען הכלל. לעזאזל, למה לא עזרתי יותר? למה לא התנדבתי והעברתי את כספי למיני מדוכאים? עכשיו זה מאוחר. אם יש גיהינום, אני ממש מקווה לא להגיע אליו. אש וגופרית, זה לא בשבילי. אפילו מהים אני נמנע מחשש מהשמש. אני מקווה שפשוט אתפוגג. איעלם לתוך ריק, בלי שיישאר כלום. מעניין מה יכתבו על המצבה שלי? אם תהיה כנות בכיתוב האחרון שלי, אני מניח שיכתבו “פה טמון איש תקשורת שהיה חצי כוח. סלמאת”.
 
בכלל לוויות אצלנו הן תמיד עניין קצת עלוב. צועדים רגעים ארוכים ומיוזעים עד הקבורה. בדרך חולף לו שופל רעשני שבדיוק חפר גומחות חדשות למכירה ורגע לפני שמגיעים לטקס האחרון, נתקלים בקבצנים שמתמחים בשנור בתי עלמין. בזמן שאונח תחת אבנים מותשות של סוף אוגוסט, אחשוב על כל מה שלא הספקתי. לא ידעתי שזה יהיה כל כך קצר. לא התחתנתי ולא הבאתי ילדים. לפני שש עשרה שנים הייתה לי חברה שנכנסה להריון. אם הייתי יודע שאני אגמור עניינים בגיל ארבעים, הייתי עוצר אותה.

לא הרווחתי מספיק, לא השארתי מספיק, לא מימשתי אהבות גדולות ובכלל לא היה לי מספיק אומץ. כמה שנים בזבזתי על ייסורים, כעסים על ההורים, זעם על החברים וחוסר שביעות כולל מהעולם? בעוד זמן לא ארוך מדי אף אחד לא יזכור, אהפוך לתמונה על הקיר ולדמות שמבצבצת בשידורים חוזרים של פעם. הייתי שמח לקבל את כל השנים ההן בחזרה כדי לחיות אחרת. זה ניתוח קל הוא אומר ואני מרגיש את השינה מתגנבת. תקום עוד מעט כמו חדש. חושך.