השוק האפור: ישראל בתחתית הדירוג במדד המאבק בשוחד בינ"ל

בשנים האחרונות נע דירוגה של ישראל כיצרנית ויצואנית נשק וציוד ביטחוני בין המקום ה־5 ל־6 בעולם, לצד המעצמות ארה"ב, רוסיה, צרפת, בריטניה, סין, ברזיל ואיטליה. היקף היצוא הביטחוני של ישראל בשנים האחרונות הגיע לממוצע של 4-5 מיליארד דולר בשנה, אך היא גם אחת המדינות שמדורגות בתחתית הדירוג במדד המאבק נגד תשלומי שוחד בעסקות בינלאומיות.
 

בחודש יוני פרסם הארגון לשיתוף פעולה כלכלי ולפיתוח, OECD, דין וחשבון מקיף על ישראל. הדוח חובר עם כניסתה לתוקף של "האמנה למאבק בשוחד של עובדי ציבור זרים בעסקות בינלאומיות", האוסרת על 34 מדינות הארגון, ובכללן ישראל, לשלם שוחד לפקידי ציבור כדי לקדם עסקות בינלאומיות. לרוב, השוחד עובר ממדינה מערבית דמוקרטית ומפותחת למדינות מתפתחות באסיה ובאפריקה, שבהן רמת השחיתות גבוהה.
 

בשורה התחתונה, דוח ה־OECD קובע כי הארגון ״מודאג באופן רציני מהיעדר צעדי חקירה במקרים של שוחד ישראלי בחו"ל״, וכן כי הארגון ״רושם לפניו את הרמה הבלתי מספקת של אכיפה בישראל בנושאי שוחד חו"ל״
. 

אפשר להעריך כי בכל 203 מדינות העולם יש חוקים ותקנות האוסרים על מתן שוחד או על קבלתו. יש גם לא מעט מדינות האוסרות על אזרחיהן לשחד זרים. אך זוהי האמנה הבינלאומית הראשונה שעוסקת ב"צד ההיצע" של השוחד. דוח ה־OECD בודק את תופעת השוחד בעסקים רגישים במיוחד, שבהם יש פיתוי רב יחסית לתשלומי שוחד, שמוסווים בדרך כלל כ"עמלות". עסקים אלה כוללים סחר בנשק, בתרופות, במכשור רפואי, בשירותים רפואיים וביהלומים. אלה הן גם תעשיות חשובות למשק בישראל, המהוות נתח נכבד ביותר מיצוא הסחורות והשירותים מהמדינה. סך כל יצוא הסחורות והשירותים מישראל מסתכם בכ־95 מיליארד דולר בשנה, כאשר שלושת הענפים האלה מהווים כ־20% מכלל היצוא. 

במשך עשרות שנים נקשרו שמותיהם של אנשי עסקים וחברות ישראליות, כולל ממשלתיות, לפקידים, לקציני צבא ולפוליטיקאים מושחתים במדינות ברחבי העולם, בייחוד באפריקה ובאסיה. המקרים הבולטים ביותר שפורסמו היו בהודו, ובהם נחקרו קשרים של התעשייה הצבאית, רפא"ל, תעשייה אווירית וסולתם. 

ישראל לא הייתה היחידה שאזרחיה או חברותיה נקשרו לעסקות שוחד. התופעה הייתה חיזיון נפוץ במיוחד בשנות ה־60 וה־70, כשפרשיות של תשלומי שוחד נחשפו בארה"ב, בבריטניה, בצרפת, בהולנד, בשוודיה, בנורווגיה, באיטליה, בספרד ובמקומות נוספים. לאחר קריסת הקומוניזם הצטרפו לחגיגת השוחד גם רוסיה, הרפובליקות הסובייטיות לשעבר ומדינות במזרח אירופה. אך יחסית לגודלה, "כיכבה" ישראל לא מעט בתחום זה. המעורבות הזאת של חברות ואישים בודדים אף הייתה אחת הסיבות שבקשותיה להצטרף ל־OECD נדחו לאורך השנים.
 

בסופו של דבר, לאחר שנים ארוכות של בקשות, דחיות והמתנה, הצליחה ישראל להתקבל לארגון היוקרתי ב־2009. מאז ביקרו בישראל ועדות סקר ובדיקה מטעם ה־OECD, שנפגשו עם נציגים ממשרדי המשפטים, הביטחון, האוצר, הכלכלה ועוד, עם תעשיינים, עם ארגונים לא־ממשלתיים ועם עיתונאים (כולל כותב שורות אלה). אנשיהן התעניינו לדעת, בין השאר, עד כמה נחושה ישראל להיאבק בתשלומי שוחד של חברות ואנשי עסקים לפקידים ולעובדי ציבור של ממשלות זרות כדי לזכות בחוזים ולקדם את עסקיהם.

נציגי הממשלה הבטיחו להם, כצפוי, הרים וגבעות. שיעשו הכל כדי לבער את נגע השחיתות וההשחתה ולעמוד בכל התנאים ודרישות האיכות שמחייב הארגון. אך העיתונאים ונציגי הארגונים הלא־ממשלתיים היו ספקנים יותר באשר לנחישותם של ממשלת ישראל בכלל ושל משרד הביטחון בפרט להיאבק בתופעה. 

# # #

מהדוח ומנתונים אחרים של ה־OECD עולה כי אכן המצב אינו משביע רצון, כפי שגם הצביע השבוע אלכס בנדיק, עמית מחקר במכון ירושלים ללימודי שוק. במאמר שפרסם ב"ג'רוזלם פוסט" הוא כתב כי מאז 2009 פורסמו 14 מקרים של חשדות נגד אישים או חברות מישראל, ששילמו לכאורה שוחד בחו"ל. לדבריו, בפועל רק ארבעה מהמקרים נחקרו בידי רשויות החוק.
 

במדור זה פורסמו בשנה האחרונה שני סיפורים - על סרז' מולר, יהלומן ישראלי־בלגי המעורב גם בעסקות נשק ונעצר במונטנגרו; ועל עובד בכיר לשעבר במערכת הביטחון, שמכר ציוד האזנה ושמו שורבב לפרשת שוחד במקדוניה. ניסיונות לברר במשרד הביטחון אם המקרים ידועים להם ואם יש בכוונתם לפעול לבדיקת העובדות בפרשות, נענו בתשובה הלקונית של "איננו מוסרים פרטים הקשורים ליצוא ביטחוני".

לפי בנדיק, ב־15 השנים האחרונות בדק הארגון 427 מקרים של העמדה לדין במדינות החברות. בארה"ב היו באותה תקופה 128 הרשעות ובגרמניה 26. אפילו מדינות שידועות כמי שמעלימות עין או אינן נחושות להיאבק בתשלומי שוחד לזרים, כמו קוריאה ויפן, טרחו בתקופה שנבדקה להשיג כ־15 הרשעות (יחד). בישראל, ככל הידוע, לא הייתה עד כה שום הרשעה.

עד כמה אין רצון בישראל לנהל חקירות בתחום הרגיש של סחר בנשק ויצוא ביטחוני תעיד העובדה הפשוטה שמשרד הביטחון סירב למסור נתונים על מספר החקירות שבוצעו, בין אם בוצעו בידי הממונה על הביטחון במשרד הביטחון (המלמ"ב) ואם בידי המשטרה - ואף על כאלה שלא הסתיימו בהגשת כתבי אישום. משרדי המשפטים והביטחון מפנים לנספח לדוח, שבו יש פירוט של המקרים שנחקרו או נחקרים, אך הוא לא מציין שמות.

ממקורות אחרים מתברר כי בשנת 2014 ניהל משרד הביטחון 166 חקירות בחשד של עבירות על תקנות הפיקוח על היצוא, והטיל קנסות בסכום המגוחך של כ־2 מיליון שקלים. יודגש, עם זאת, כי לא מדובר בחשד לשוחד, אלא בעיקר בהפרות טכניות כגון ניהול מו"מ על עסקת יצוא ללא היתר.

גורמים במשרד המשפטים, שאחראים על הקשר עם ה־OECD, מסרו ל"מעריב־סופהשבוע" כי "ככלל אנו מרוצים מהדוח. בתחומים רבים הדוח מצביע על התקדמות: חוזקה ההגנה על חושפי שחיתויות, הוגברה המודעות לאיסור על מתן שוחד לעובדי ציבור זרים, הוקמו מנגנונים בפרקליטות שמטרתם מעקב ותיאום פעולות האכיפה בנוגע לחשדות, ובכלל זה פרסומים על אודות מתן שוחד לעובדי ציבור זרים. יצוין כי הליכי הביקורת של קבוצת העבודה מסתיימים בהמלצות ליישום על ידי המדינה הנבדקת, וישראל אינה יוצאת דופן בעניין זה". לדברי הגורמים במשרד, הם עובדים בשיתוף פעולה עם משרד הביטחון שמנסה "לשכלל את כלי הפיקוח שלו".

ממשרד הביטחון נמסר בתגובה לדוח ה־OECD: "משרד הביטחון מייחס חשיבות רבה לנושא מניעת שחיתות בעסקות יצוא ביטחוני ונוקט פעולות משמעותיות בתחום זה. פעילותו של משרד הביטחון ליישום האמנה והצעדים שאותם נקט בתחום מניעת השחיתות מפורטים במסגרת הדוח של ה־OECD, וכן במסגרת דוחות קודמים שפרסם הארגון בעניינה של ישראל.

"משרד הביטחון פעל ופועל ליישומם של צעדים שנועדו למנוע ביצוע עבירות שוחד לעובדי ציבור זרים על ידי יצואנים ביטחוניים, וכן להגברת המודעות בנושא בקרב אוכלוסייה זו. בין היתר, חייב משרד הביטחון את היצואנים הביטחוניים הרשומים להצהיר הצהרה בנוגע לאי מעורבותם בעבירת מתן שוחד לעובדי ציבור זרים כתנאי לקבלת רישיונות שיווק ויצוא ביטחוני. בנוסף לכך חייב משרד הביטחון את היצואנים הביטחוניים העיקריים, האחראים יחד ליותר מ־90% מהיצוא הביטחוני של ישראל, לגבש וליישם תוכנית ציות למניעת שחיתות כתנאי לקבלת רישיונות ולפרסם מסמך הנחיות בנוגע לעקרונות מומלצים לתוכניות ציות. יצואנים אלה מילאו את הדרישה ואימצו תוכניות ציות כאמור. כמו כן, משרד הביטחון עוסק בנושא מניעת השחיתות במסגרת כנסים וימי עיון המיועדים ליצואנים ביטחוניים, וכן מפרסם מידע בנושא באתר האינטרנט של אגף הפיקוח על היצוא הביטחוני, כדי להגביר את המודעות בנושא".
 

השבוע כתב העיתונאי אמיר אורן ב"הארץ" כי יש בקהילת המודיעין של ישראל כאלה הרואים "חיוב רב" בהסכם הגרעין עם איראן. הוא ביקר את ראש אמ"ן, אלוף הרצי הלוי, ואת ראש חטיבת המחקר, תא"ל אלי בן מאיר, על שהם שותקים כמו “דגים" ואינם מביעים את עמדתם.

האמת מורכבת יותר. ראשי קהילת המודיעין ואנשי המחקר בארגוניהם מביעים ועוד איך את עמדתם, או את הערכת הארגון שבו הם עובדים. הם עושים זאת בפורומים שונים - בין השאר בישיבות קבינט ובדיונים בוועדות משנה של ועדת החוץ והביטחון - אך לרוב הערכותיהם אינן מתפרסמות בכלי התקשורת ואינן מגיעות לידיעת הציבור.

אין כמעט מומחה או חוקר, זוטר או בכיר, המשרת באמ"ן, במוסד, במטה הכללי או באגפים השונים של צה"ל, במועצה לביטחון לאומי או במשרד לענייני מודיעין שסבור כי ההסכם שהושג בין המעצמות לאיראן הוא חיובי. הציונים להסכם נעים בין "גרוע" ל"לא טוב", ל־"סביר" או ל"כזה שאפשר לחיות איתו". אך אין התפעלות מההסכם, גם אם יש בו סעיפים חיוביים. ואכן יש בו כאלה.

יש גם הסכמה כמעט גורפת כי היה אפשר להשיג הסכם טוב יותר. זו גם עמדתם של רבים מראשי קהילת המודיעין ומערכת הביטחון לשעבר, ובהם שר הביטחון אהוד ברק, ראש אמ"ן עמוס ידלין, ראש המוסד מאיר דגן, הרמטכ"ל גבי אשכנזי ואחרים. 

ביטוי לעמדה זו אפשר לראות בדברים שאמר ל"מעריב־סופהשבוע" רם בן ברק, מנכ"ל המשרד לענייני מודיעין ואחד המועמדים לתפקיד ראש המוסד הבא. להערכתו, אם מנהלי המו"מ מצד ארה"ב והאיחוד האירופי היו נוקטים גישה תקיפה יותר, עד כדי יצירת משבר בשיחות, הם היו יכולים לשפר את ההסכם ולהכניס בו סעיפים חשובים, בעיקר בתחום הפיקוח. להערכתו של בן ברק, "אם המערב היה מפוצץ את המו"מ לצורכי מיקוח וממשיך בסנקציות, איראן הייתה זועמת ומאיימת, אך בסופו של דבר הייתה חוזרת לשולחן הדיונים. הסרת הסנקציות היא אינטרס עליון של איראן והיה לה מה להפסיד".

מבחינה זו יש תמימות דעים, גם אם הדגשים שונים, בין הדרג המדיני בראשות ראש הממשלה לקהילת המודיעין וגם אצל בכירים לשעבר כי היה עדיף הסכם אחר מאשר זה שנחתם.

"הסרת הסנקציות היא אינטרס עליון של איראן והיה לה מה להפסיד". רם בן ברק. צילום: שיר סגל

עם זאת, יש בהחלט ביקורת בקהילת המודיעין ובמערכת הביטחון, ובמיוחד אצל פורשים בכירים, על התנהלותו של נתניהו מאז שנחתם ההסכם. בעניין זה אכן רובם שותקים ואינם מעוניינים לבקרו בפומבי. הם סבורים כי נתניהו מגזים בתגובותיו נגד ההסכם, מבקרים את התערבותו בענייני הפנים של ארה"ב ובמיוחד את עלייתו על מסלול התנגשות חזיתית עם הנשיא ברק אובמה.

"ראש הממשלה בהתנהלותו זו גורם נזק חמור לעתיד היחסים עם ארה"ב", אמר לי בכיר שמכיר היטב את נתניהו ומתקשה להבין ולהסביר את התנהלותו. "היה עליו לחדול מההתקפות על ההסכם, לקבל אותו כעובדה מוגמרת ולהתפנות כדי להגיע להבנות שקטות וחשאיות עם הממשל בכמה תחומים חשובים הקשורים לפיקוח על ההסכם ולמהלכים בעתיד, במקרה של הפרה מצד איראן".

מהלכים אלה, לדעת אותו בכיר ובכירים נוספים שעמם שוחחתי, צריכים לכלול את הידוק שיתוף הפעולה המודיעיני עם ארה"ב כדי לנטר ולפקח טוב יותר על ביצוע ההסכם ולחשוף את הפרותיו, אם יהיו כאלה. הם גם צריכים להגיע להסכמות מה יוגדר כהפרה מהותית של ההסכם מצד איראן, ומה ייעשה במקרה כזה, איך וכיצד יוחזרו הסנקציות. ומעל לכל, המהלך בה"א הידיעה - שראש ממשלה אחראי היה צריך לנקוט אותו - הוא הסכמה עם הנשיא כי לישראל יש לא רק זכות לתקוף את איראן במקרה ש"תפרוץ" לפצצה, אלא שעל ארה"ב להעניק לה את הכלים הדרושים: פצצות חודרות בונקר בעומק של 70 מטרים ומטוסים שיוכלו לשאת אותן.

אך נראה כי באובססיה שאחזה בנתניהו במתקפתו נגד ההסכם ונגד הממשל הוא אינו "לוקח שבויים" ואינו בנוי למהלך כזה. נתניהו בונה על כך שלאובמה נותרה רק כשנה וחצי בבית הלבן ומתייחס לתקופה זו כמו ל"גארבג' טיים" במשחק כדורסל. הוא טועה, ועל התנהלותו תשלם ישראל ריבית דריבית.