מה שלומך אחות הבוקר/ מה שלומך אחות/ מזג האוויר הזה/ מזכיר לי נשכחות/ טוב שהחלון פתוח/ יש לשמור על קור הרוח/ ועל הכוחות (נעמי שמר)
 
אחותי עושה ריצות בוקר. ארבע פעמים בשבוע. ההתמדה בריצה תמיד ראויה להערכה, בטח כשיש ילדים קטנים בבית. בטח כשאת גרה ביישוב קטן, שצריך להקיף אותו המון פעמים כדי להגיע לקילומטרז' משמעותי. הלוואי שלא הייתי כזאת בטטה והייתי מתמידה כמוה.
 
השבוע היא רצה עם בעלה קצת יותר רחוק. הם יצאו מאביגיל, היישוב שלהם, ורצו על שביל עפר לחוות מעון. אף שזו הייתה שעת בוקר מוקדמת היה כבר חם מאוד ואחותי הרגישה קצת לא טוב, אז הם החליטו לקצר את הדרך הביתה ולרוץ בשביל שמקיף כפר ערבי שכן. הכפר א־טוואני. שני רצים בבגדי ספורט קלים, בריצת בוקר.
את פניהם בכפר קיבלו שני פעילי "זכויות אדם" איטלקים, שנמצאים שם כחלק מקבוצה שמתסיסה את השטח. הפעילים הגיעו חמושים במצלמה. לא סתם אני בוחרת במילה "חמושים", כי זה הפך להיות כלי נשק שם, שבחסותו אפשר לעורר פרובוקציות, לערוך איך שרוצים ולהפיץ לעולם שקרים. 
הפעילים האיטלקים נדבקו לאחותי ולבעלה עם המצלמה ודרשו מהם שילכו משם. גיסי הסביר להם שהם רק עושים ספורט, שאין להם כוונה רעה ושהם רק קיצרו את הדרך, אבל הפעיל לא הרפה ובאנגלית במבטא איטלקי אמר להם שהספורט הוא פרובוקציה. 


פעילי שלום בדרום הר חברון. צילום: AFP
 
כיוון שהוא לא מניח להם והולך אחריהם עם המצלמה, מתאספים סביבם תושבי הכפר, צועקים עליהם שיעופו משם (תזכורת: מדובר בשטח פתוח מחוץ לכפר). אחותי מתחילה להיבהל. הם בלי נשק והיא רוצה להגיע הביתה לילדים. היא חושבת לחזור לאחור, אבל הם חוסמים אותם עם ג'יפ ולא נותנים להם לעבור. אחותי ובעלה ממשיכים ללכת בשביל לכיוון הבית, אבל אז קבוצת הערבים והפעילים מאירופה חוסמת אותם והם אומרים שאם ילכו - ירצחו אותם. אחרים מתחילים ליידות עליהם אבנים. הם ממשיכים ליידות אבנים גם כשאחותי ובעלה פורצים את הטבעת האנושית ורצים במעלה הגבעה. כמה מהאבנים פגעו בהם מאחור, אבל הסיפור הזה נגמר בנס.
 
מה שמדהים הוא שאילולא אותם "פעילי שלום" כל האירוע היה נגמר בשלום, בריצה נחמדה שהתקצרה לה. אבל פעילי השלום מחרחרי המלחמה נמצאים שם כדי לחזק את הזהות הלאומית הפלסטינית של ערביי דרום הר חברון. רבים מהמקומיים היו מעדיפים לחיות את חייהם בשקט, אולם פעילי השלום מאירופה מזכירים להם כל הזמן שהם בעצם במאבק. במי? בזוג שעושה ריצת בוקר, למשל.
 
מי שתומך באותם פעילים, בין השאר, זה גוף שנקרא רבנים לזכויות אדם. תחת הכותרת "אל מול טענות המתנחלים ללינץ'", הם פרסמו את ההודעה הבאה: "קיצונים מתנחלים מעלים את המתיחות עם הכפר שוחר השלום א־טוואני בדרום הר חברון"; והוסיפו את תיאור המקרה: "פלסטינים, תושבי הכפר א־טוואני ופעילי שלום בינלאומיים מדווחים שהבוקר נכנסו לכפר בריצה שני מתנחלים וכלב, באופן שעורר את חשדם של התושבים לנוכח מקרי האלימות האחרונים. הללו צעקו עליהם לצאת מהכפר ויידו עליהם אבנים במטרה להבריח אותם, כשהם כבר בתוך הכפר...".
 
כמה פשוט: רצו להבריח אותם. ואם הם היו סופגים פגיעת ראש על הדרך, בנוסף לפגיעות הגוף שספגו, זה כנראה לא נורא. הרבנים אומנם מגנים את זריקות האבנים, אבל בוחרים להגן על אותם פעילי שלום מחרחרי מלחמה, שגרמו לכל התבערה הזאת מלכתחילה.
 
הם אף הוסיפו את הסרטון של "פעיל השלום" האיטלקי. מה רואים בסרטון? את גיסי ואת אחותי מסבירים שהם הולכים משם ושהם רק עשו ספורט, ואת הפעיל אומר להם שזו פרובוקציה ולא מניח להם. מה נשאר על רצפת חדר העריכה? ההתגודדות, מיידי האבנים והאיומים ברצח ובשחיטה. להגנתם מסבירים הרבנים שהסרטון חתוך כי "זה מה שהעבירו לנו". 
 
רבנים לזכויות אדם, נתפסתם בקלקלתכם. הראיתם שאתם ארגון שזכויות האדם בו סלקטיביות; שאתם דואגים לפעילי זכויות אדם איטלקים המעודדים תקיפת יהודים, ולא לזכויות אדם באשר הוא אדם. לא יעזור הגינוי הרפה, התגובה שלכם היא עידוד לפגיעה בחפים מפשע. אולי כדאי שתתחילו בלהיות "דובר אמת בלבבו" לפני שאתם "פועלי צדק" מזויפים.
 
***
 
המשנות ליועץ המשפטי לממשלה חושבות כנראה שהן עובדות אצל האגודה לזכויות האזרח. השבוע הן שלחו לעו"ד של האגודה מכתב מרגיע, כאילו הן שליחותיו במאבקו אל מול השרה מירי רגב. כל זה באשר לכוונת השרה לבחון הסרת תמיכה ממשלתית ממוסדות תרבות שתכליתם חתירה תחת ישראל ואף עידוד הטרור. 
 
"הובהר לשרה כי אי אפשר להכליל רכיבי תוכן בבחינת התמיכה במוסדות תרבות מבלי שייעשה על פי הסדר בחקיקה ראשית", כותבות בין השאר עו"ד דינה זילבר ואורית קורן, כאילו מדובר בתלמידה חדשה והמורות הדגולות צריכות לחנך אותה, "הוספנו והבהרנו כי גם יוזמת חקיקה כזאת, ככל שתעלה, תדרוש את התייחסות היועמ"ש". 
 
ובכל זאת, שיא ההתנשאות במכתב הוא כנראה הטקסט הזה: "ביקשנו לשוב ולחדד בפני השרה את חלוקת התפקידים הנכונה בין הדרג הפוליטי במשרדי הממשלה... לבין הדרג המקצועי". 
 
אולי כדאי לשוב ולחדד בפני המשנות המכובדות את חלוקת התפקידים בין הדרג המקצועי בשירות הציבורי לבין ארגונים חוץ־ממשלתיים השייכים לשמאל. תפקידן הוא לייעץ לשרה ולא לנגח אותה אל מול גורם חיצוני אינטרסנטי.
 
ולעצם העניין המשפטי. בתנועה למשילות ודמוקרטיה הרימו גבה בגין המכתב והפנו אותי לעמדת היועמ"ש בתשובה לבג"ץ, שקובעת שדווקא מותר לרגב לקבוע קריטריונים לתמיכה במוסדות: "בעמדה שהגישה הפרקליטות לשופטי בית המשפט העליון נטען כי החוק אינו שולל את חירותו של הגוף הנתמך או המתוקצב מלהתבטא בדרך מסוימת במסגרת פעילותו או לעסוק בעיסוק כלשהו. בחירתה של המדינה שלא להקצות משאבים לגורם פלוני אינה מובילה בהכרח לפגיעה בחופש הביטוי או בחופש העיסוק שלו, שכן נשמרת לו החירות לפעול בדרך שבה בחר אף ללא מימון המדינה".
עוד הסבירה פרקליטות המדינה, בשמו של היועץ יהודה וינשטיין, לפני שופטי בג"ץ כי "למשל במקרה שבו מוסד, אדם או גורם כלשהו, שהנו נתמך או מתוקצב, מבקש לקרוא או להשתתף בחרם - נתונה לאותו גוף החירות לבצע קריאה זו, אלא שהדבר ישליך על היקף התמיכה ומרחב האפשרויות שלו אל מול גורמי המדינה". אז מי צודק - וינשטיין או וינשטיין?

[email protected]