איש לא הופתע בישיבת הוועדה לבחירת שופטים שהתכנסה השבוע, כשנתקלה שרת המשפטים איילת שקד, שביקשה לדון בסוגיית "הקורס להערכת מועמדים לשפיטה", בתגובה תקיפה של נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור. הקורס הזה הוא הבייבי של שופטי העליון, וכבר שנים ארוכות הם נלחמים כדי לא לאפשר לאף אחד להתערב במה שמתרחש בו.
"הקורס להערכת מועמדים לשפיטה" הוא אולי הקונסטרוקציה התחמנית והמקוממת ביותר שהומצאה על ידי בית המשפט העליון. קונסטרוקציה עוקפת חוק המאפשרת לו כבר שנים ארוכות לשלוט באופן כמעט מלא על השאלה מי ימונה, ובעיקר מי לא ימונה לעולם, לשופט בבית המשפט.
הוויכוח סביב הרכב הוועדה לבחירת שופטים מתלהט אחת לתקופה. המבקשים לשנות את המצב הקיים טוענים כי לא סביר שהכנסת, שהממשלה ושלשכת עורכי הדין ישלחו אל הוועדה שני נציגים, בעוד העליון מקבל את האפשרות לשלוח אליה שלושה. מנגד, המבקשים לשמר את המצב הקיים גורסים שלשופטי העליון חייבת להיות נציגות משמעותית, מה עוד שלעומת ארבעת הפוליטיקאים שממול, הם נמצאים במיעוט.
כפי שיוסבר בשורות הבאות, ככל שהדבר נוגע למינוי שופטים חדשים, הוויכוח הזה הוא כמעט חסר משמעות. שופטי העליון, באמצעות מסלול עוקף שהקימו, הצליחו לארגן לעצמם במשך השנים שליטה מלאה ומוחלטת על מינוי השופטים, מאחורי גבה של הוועדה שאותה הפקיד המחוקק על המינויים הללו.
מתישהו בסוף שנות ה־80 פתח המכון להשתלמות שופטים, שפועל בבית המשפט העליון, את ה"קורס להערכת מועמדים לשפיטה". מדובר בקורס שמוכר למעטים, ושהפך עד מהרה להיות המסננת שדרכה עוברים כל המבקשים להתמנות לשופטים בישראל. הוא מנוהל על ידי השופטים עצמם, לאיש מלבדם לא מתאפשרת בו דריסת רגל, והם שקובעים בסופו מי מועמד מתאים וראוי, ועל מי נגזר לחזור למשרד עורכי הדין הפרטי שלו.
הפרקטיקה שהתפתחה מחייבת מי שמבקש להתמנות לשופט לעבור סינון ראשוני בלבד על ידי ועדת משנה של הוועדה לבחירת שופטים, שממנה הוא נשלח באופן אוטומטי אל הקורס.
הקורס מתנהל במשך חמישה ימים, בתנאי פנימייה, בכל פעם משתתפים בו 21 עורכי דין, והוא נועד לבדוק את מידת התאמתם לתפקיד. במשך חמשת הימים הללו המועמדים מקבלים שורה ארוכה של משימות. הם משתתפים במשחקי סימולציה, נדרשים להתמודד בלי הכנה מוקדמת עם סוגיות מורכבות שמוצגות להם, לחוות את דעתם על עניינים שונים שקשורים למערכת המשפט ולכתוב פסקי דין.
בכל הזמן הזה מסתובבים ביניהם שלושה שופטים ורושמים את הערותיהם. בסופו של הקורס השופטים מעבירים את מסקנותיהם אל הוועדה לבחירת שופטים.
"רוב הבדיקה מסתובבת סביב אישיותו של המועמד", אומר גורם משפטי שעבר את הקורס, "אבל ברור שלשופטים אין הכשרה מקצועית בתחום הזה".
אם את פסקי הדין שלהם השופטים מקפידים לנמק ולהסביר כך שלנידונים בפניהם תהיה אפשרות לערער, כאן מדובר במשחק בעל כללים אחרים. משחק בלי קריטריונים, ודאי לא כאלה שפורסמו פעם בפומבי או שאושרו אי פעם בהליך מסודר על ידי מישהו. איש לא יודע מה צריך לעשות כדי לסיים את הקורס בהצלחה ולזכות בהמלצה טובה. איש גם לא יכול להתווכח עם השורה התחתונה. שופט שקבע שמועמד מסוים איננו מתאים, חרץ את גורלו בלי שהוא חייב לספק למישהו הסבר מפורט.
"במשך חמישה ימים המועמדים עסוקים כל הזמן בלשקר לשופטים", מספר עורך דין שעבר את הקורס, "כי אתה רוצה לרצות אותם. זה מתחיל מזה שכשאתה יודע מראש מי השופטים שיהיו בקורס שלך, אתה משקיע הרבה שעות מול האינטרנט בניסיון לקרוא כמה שיותר פסקי דין ומאמרים שלהם. אם מישהו מהם כתב מאמר בנושא כלשהו, ברור לך שזה נושא שמעניין אותו ולכן יש סיכוי גבוה שתישאל עליו בקורס. מכאן גם ברור שלא כדאי לך להיות הטמבל שמציג לשופט עמדה מלומדת משלך, שהיא הפוכה לעמדה שהוא עצמו דוגל בה. אתה מנסה לכוון את עצמך כל הזמן למה שהוא חושב, כדי לצאת טוב. אם השופט ידוע כתומך נלהב של האקטיביזם השיפוטי, לא תעמוד מולו כשהוא ישאל על הנושא הזה ותסביר לו שאתה חושב שיש צורך לרסן את בית המשפט העליון.
"יש אנשים שבשיחות בארוחת הצהריים מביעים עמדה אחת, ובחדר הישיבות, כשהשופט שואל אותם, הם נושאים נאום חוצב להבות בעד הגישה ההפוכה, כי זה מה שהם חושבים שהשופטים ירצו לשמוע. לאף מועמד אין אומץ לעמוד מול השופטים ולהגיד שלדעתו יש מקום לערוך שינוי במערכת המשפט בתחום כזה או אחר כי זה מהלך התאבדותי, אף שברור לך שבין עורכי הדין יש כל הזמן ביקורת על המערכת. אם אתה רוצה לעבור, תדבר תמיד בשבחה של המערכת ובשבחם של השופטים שהיא שלחה כדי לבדוק אם אתה מתאים. בקיצור, זה ישראבלוף אחד גדול".
"בקורס קיבלנו מטלה לכתוב פסק דין לתיק משפטי מסוים שהוצג בפנינו", משחזר עו"ד שעבר את הקורס, "וחלק מהמועמדים הפעילו את המשרדים שלהם שיעבדו עבורם, כדי שהם יספיקו בזמן, כי יש בקורס עומס ולחץ גדולים".
באתר הנהלת בתי המשפט כתוב שהטופס שהשופטים מעבירים בסוף הקורס הוא בגדר המלצה בלבד, אבל חברי הוועדה למינוי שופטים יודעים להעיד שמדובר במשהו אחר לגמרי. "כשהשופט מעביר טופס על מועמד וכותב בלי לנמק 'נותרו בי ספקות לגבי אישיותו', ברור שהאיש לא ימונה", הסביר לי אחד מחברי הוועדה, "אף שלהערה הזו של השופט לא מצורפים נימוקים ואין לנו מושג למה הוא החליט ככה".
באופן כמעט בלתי נתפס, המכון הזה, שהקימו לעצמם שופטי בית המשפט העליון ושמאפשר להם לסנן החוצה את מי שהם רוצים, הוא גוף שאין לו שום מעמד חוקי. הוא לא מעוגן בשום מקום ואינו נתון לפיקוח של איש. כאמור, השופטים קובעים את הקריטריונים שלפיהם נראה להם שכדאי לקבל או לדחות את המועמדים, הם בעצמם בוחנים אותם, והם לא נדרשים למסור לאיש דין וחשבון על הדרך שבה הבחינה הזו מתבצעת. בסופה, עם תום הקורס, הם מעבירים לחברי הוועדה לבחירת שופטים את פסק דינם על המועמד. טוב או לא טוב, מתאים או לא מתאים. מדובר בממלכה פרטית שהוקמה בבית המשפט העליון ושלאיש אין יכולת להתערב בה.
לציונים שהשופטים מעניקים למועמדים אין דבר וחצי דבר עם תחום מומחיותם, המשפט. בין השאר הם בודקים את המועמדים לפי פרמטרים של "החלטיות", של "יישוב הדעת ואי פזיזות", של "סובלנות ופתיחות לאנשים", של "שקט נפשי", של "מצבי רוח לא משתנים", של "יצירת קשר טוב עם אחרים" ושל "הגעה להחלטות נכונות". מי קובע מהן "ההחלטות הנכונות"? השופטים, כמובן.
לפני כמה שנים, לאחר ביקורות רבות, הוחלט לצרף לקורס הזה פסיכולוג מלווה. עד אז חיברו שופטי העליון בעצמם מעין חוות דעת פסיכולוגיות שניתחו את אישיותו של המועמד, בלי שלמישהו מהם ניתנה אי פעם הכשרה בתחום הזה.
בלשכת עורכי הדין מביעים כבר שנים ארוכות מורת רוח מההליך. המחוקק העניק ללשכה מקום של כבוד בוועדה לבחירת שופטים, אבל כשזו העבירה את הסמכויות שלה לגוף הפרטי שהקימו השופטים, הפך המקום הזה לחסר אפקטיביות.
בית המשפט העליון, כאמור, צופף עד היום את שורותיו ולא אפשר לאיש להתערב בנעשה בקורס שלו. מבחינת לשכת עורכי הדין, כך נראה, הגיע הזמן לשנות את התמונה. עכשיו צריך לראות עד כמה תהיה מוכנה שרת המשפטים שקד לצאת למאבק כדי לשבור את המבנה העקום הזה שהקימה מערכת המשפט. כך או כך, בפעם הבאה שיזעק בית המשפט נגד מהלכים עוקפים שהכנסת יוזמת, יהיה כדאי להזכיר לו מי התמחה ראשון בבניית המעקפים הללו.