יציאה לצילום של סרט תיעודי מזכירה במשהו הכנה לפעולה צבאית. המפקד, לפני שהוא יוצא לקרב, מגדיר לעצמו קודם מי האויב ואיך פוגעים בו, ורק אז מתאים את התחמושת הראויה ומסתער. יוצר סרט, ממש כמוהו, לא שם את המצלמה על הכתף ולא מפנה את השאלה הראשונה למרואיין הראשון לפני שהוא מחליט מראש מי יועלה על המוקד ואיך הוא רוצה שתיראה השורה התחתונה של היצירה שלו.

מי יודע, אולי משום ההשוואה הזו בחרו בערוץ 2 בסרט ששידרו השבוע לשלוח דווקא את הכתבים הצבאיים רוני דניאל ויואב לימור להסתער על מפעל ההתנחלות. מה עשו השניים, שלא מתחברים לשום דבר שמריח ממתנחלים, כדי שהירי בהם יהיה ממוקד? מה שמפקד עושה לפני יציאה לקרב. הגדירו את האויב, התחמשו במרואיינים הנכונים, אלה שידעו מראש שיתנו להם את הציטוטים שהם מבקשים לשמוע, והפעילו את ציוד הצילום.

כך קיבלנו משדר שבו שלושה מומחים מזהירים אותנו מפני המתנחלים המסוכנים. האחד, תת־אלוף במיל' גדי זוהר, שהוא גם פעיל במועצה לשלום ולביטחון, גוף פוליטי המבקש להביא לעקירת המתנחלים, וגם חבר בהנהלת ארגון עתיד כחול־לבן, שמחפש דרכים לשכנע אותם לעזוב תמורת הפיצוי הנכון. השני, דביר קריב, בעבר איש שב"כ והיום איש פוליטי שפעיל במפלגת יש עתיד ושדף הפייסבוק שלו מלמד בנקל מהן דעותיו הפוליטיות ומה הוא חושב על הממשלה ועל ראשה. השלישי, האלוף גדי שמני, אומנם איננו איש פוליטי אבל כזה שדעותיו ועמדותיו לא תפסו את דניאל ואת לימור שמוטי לסת ומופתעים.

שמעתי את דניאל מספר בתוכנית הבוקר על החוויות שעבר בשומרון, ונמלאתי מבוכה. לא בשבילו, בשביל ערוץ 2 ששלח אותו. הייתי נבוך משום שמדובר באיש שעל תלוש השכר שלו כתוב שהוא פרשן צבאי. הייתי נבוך משום שהמרחק בין המקומות שהוא צילם בסרט לאולפן שלו הוא משהו כמו 45 דקות נסיעה, ולמרות הקרבה הגדולה הזו בין תל אביב לקדומים, הוא נשמע בערך כמו שנשמע מוטי קירשנבאום לאחר ששב ממסע בעקבות הפילים באפריקה. מנותק, לא מכיר, נרגש מהחוויות כמו מי שלא יצא הרבה זמן מהאולפן אל עבר "השטח" שהוא מרבה כל כך לדווח על מה שקורה בו.

לימור ודניאל נסעו לשומרון במטרה מוקדמת להוציא רעה את דיבתה של ההתיישבות, על מאות אלפי אנשיה. ביד מכוונת הם הקפידו להכניס את כל מי שגר בשומרון ואת כל מה שמתרחש בשומרון לתוך סלט אחד גדול. שום הפרדה לא הייתה בסרט הזה בין כלום לכלום. מאות אלפי שומרי החוק והמיעוט הקטנטן שבחר בדרך האלימות נראים בסרט כאילו באו מאותו מקום בדיוק.

גרפיטי שצוירו על קירות מוצגים באותה חומרה שמוצג בו רצח התינוק בדומא. הילדים שזרקו אבנים בבית אל נראים כמו חלק מהממסד של היישוב. העלייה של חננאל דוראני, ראש מועצת קדומים, לשא־נור, כמו עבריינות שאין הרבה בינה לבין שריפת תינוק במיטתו. אלף מחאות בלתי אלימות מהסוג הזה מתקיימות במשך השנה בכל רחבי הארץ אבל רק דוראני, המגנה אלימות בכל פה, מוצג כמשתף פעולה עם רוצחים כמעט. הכניסה שלו בלי אישור לשא־נור הייתה רכה ועדינה פי אלף מההפגנה של עולי אתיופיה או של מאה ועדי עובדים. אז למה בכל זאת לימור ודניאל בוחרים להתייחס אל דוראני כאל עבריין? כי דוראני הוא מתנחל.

מבחינתו של רוני דניאל, ושל ערוץ 2 ששלח אותו, הבעיה ביו"ש היא הטרור היהודי. האמירה הזו מתיישבת יופי על האג'נדה שלו ושל הערוץ שלו. שניהם לא חושבים שהמתנחלים צריכים להיות שם ולכן טוב להציג אותם כטרוריסטים. כולם. מי בפועל ומי ב"רוח גבית". אין לדניאל הוכחות לכלום, אין לו ראיות לשום מילה שהוא מוציא מהפה, אבל הוא רוני דניאל ולכן מותר לו. גם אם שלושת־רבעי מההערכות שהוא זרק בשבועיים האחרונים באולפן ערוץ 2, מהתמיכה של הרבנים ועד לניפוח מספר המעורבים בטרור, נסתרו בינתיים על ידי השב"כ והותירו אותו בעליבותו.

אני מייחל שיתפסו את הרוצחים מדומא לא פחות מרוני דניאל. אבל אי אפשר לשתוק מול חוסר הפרופורציה שבתגובות לאירוע הזה, איום ככל שיהיה. ביהודה ושומרון יש בכל יום עשרות פיגועים שמבצעים ערבים נגד יהודים. לא פיגועים. פיגועים זו מילה מכובסת. ניסיונות רצח. יש ביהודה ושומרון המוני אזרחי ישראלים שחוששים כשהם שבים הביתה מהעבודה. שמפחדים לסיים כמו אדל ביטון או כמו איילה שפירא. כמו שאמר בסרט אברי רן, איש הגבעות, יש בהתיישבות המוני ילדים שיש להם בכיתה כיסא ריק. שהיה להם חבר שנרצח בפיגוע. ואם לא הוא אז אמא שלו. יש להם חברים שנשארו נכים לכל החיים. שנשרפו. אין מתיישב בשומרון שאין לו מכר, חבר או קרוב משפחה שנרצח או שנפצע. אז איך מכל אלפי הפיגועים האלה אנחנו מנפחים לדרגת יחיד בדורו פיגוע אחד, קשה ומחריד ככל שיהיה, בדומא? איפה הפרופורציות?


***

התשובה פשוטה. הרצח בדומא היה הזדמנות, וערוץ 2 ודניאל מנצלים את ההזדמנות הזו ומתעלמים על בסיס שוטף מהטרור הערבי, כי הם יודעים שתקשורת ודעת קהל הם משחק סכום אפס. משחק שבו ככל שתציג יותר את המתנחל כתוקפן, כך יהפוך הערבי המקומי ליותר קורבן, ולהפך.

כשיהודי אחד רוצח ערבי, מיד יוצאת לאור סדרת הכתבות הרגילה והשחוקה. זו שבודקת איפה הוא גדל ומי היו הרבנים שלו ומי הסית אותו ומי שיתף איתו פעולה ואם לא שיתף פעולה אז בטח נתן רוח גבית. לפני כמה ימים הוגש כתב אישום נגד שני הדרוזים שביצעו את הלינץ' במג'דל שאמס. התיאורים היו מזעזעים. הנאשמת ברצח, אם לארבעה, רוצצה בסלע את גולגולתו של הפצוע הסורי. עכשיו תארו לעצמכם שאת הרצח הזה הייתה מבצעת מתנחלת מהשומרון. האם היה סיכוי שזה היה עובר כך בשקט? הרי היינו מקבלים אוסף אינסופי של כתבות על בית הגידול שלה, על מי שחינכו אותה, על הרבנים שלה ועל השכנים ששתקו. הרי רוני דניאל ויואב לימור לא היו עוזבים את השומרון במשך חודשיים והיו ניזונים רק ממנות קרב.

קחו עוד דוגמה. לפני כמה ימים נעצרו כמה אריתריאים בחשד שאנסו אישה בראשון לציון. זה היה אמור למלא את החדשות שלנו למשך שבועיים. למה? גם כי זה נורא וגם כי אם תעשו בגוגל "נאנסה"+"אריתריאים" תראו שמדובר בסדרה. אז למה העיסוק בזה שולי כל כך? כאמור, משום שזה משחק סכום אפס. משום שככל שנהפוך את האישה ליותר קורבן, כך נצטרך להפוך את האריתריאים ליותר תוקפן, ואת זה אנחנו בתקשורת לא רוצים לעשות. אז שתיאנס לה הבחורה בשקט ושלא תפריע לנו.

מאה פיגועים ביום נגד יהודים לא מעניינים את ערוץ 2. הם מפריעים לו. אם הוא יקדיש להם כל יום חמש דקות במהדורה, אנחנו עוד נחשוב שהערבים אלימים. אז עדיף פשוט לחכות לפיגוע האחד המזעזע שבו יפגעו יהודים בערבים ואז לחגוג עליו עוד ועוד ועוד. אל המתנחלים נחזור כשהם יירצחו. אז נספר על אדל ביטון המתוקה ועל שלושת הנערים יפי הבלורית והתואר. אז נשמע את רוני דניאל מספר על רס"ן בניה שראל ז"ל, ומכנה אותו "הלוחם שנגע ללבי". כי המתנחלים של ערוץ 2 טובים בעיקר כשהם מתים.