זהו עסק ביש. מצד אחד אף אחד לא רוצה זרים אצלו בחצר, גם אם הם מסכנים. כלומר בייחוד אם הם מסכנים. "אף אחד" הגנרי והבינלאומי הזה לא היה מתנגד אם אנג'לינה ג'ולי ובראד פיט על שלל ילדיהם וחשבונות הבנק שלהם היו מתנחלים בחצרו.

אבל מיני שחורים או יהודים או היספנים או מוסלמים חסרי כל? שילכו להתבכיין במקום אחר. ויש למקום הזה אפילו שם: ארץ מה אכפת לי. עם זאת, כיהודים וישראלים, מה עם המוסר והרחמונס? מילא כש"אף אחד" הגנרי הוא אדם פרטי – כולנו גזענים קטנים וחלקנו אפילו חשוכים ממש, אבל מה בעניין המוסר הקולקטיבי וחזון הנביאים וחוקי שוויון ערך האדם? אי שם בספירות הנידחות של עמותת "רבנים שומרי זכויות" יש מורשת תנ"כית של "כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם כי גרים הייתם בארץ מצרים" (דברים), אז מה? ממילא התנ"ך זה קושאן בענייני נדל"ן ותורת לחימה בגויים ולא מורה הלכה מוסרי. אז מה אם ישראל היא מדינה שיש לה היסטוריה של דחייה וג'נוסייד על רקע ניסיונות עגומים להתקיים כבני אדם וכקהילה בקרב עמים אחרים? דווקא כאן הפכו המוכים למכים. מה שקרה לעמך שלך לא אמור להפוך יהודי נרדף בעל היסטוריה של דחייה למכניס אורחים. סיבוב הקרב הנוכחי בישראל הוא התערבות בג"ץ בתיקון לחוק למניעת הסתננות. התיקון רוצה לנקז את פליטי אפריקה למחנה הניקוז בחולות למשך 20 חודש. בג"ץ בפעייה חלושה קבע שמסתננים ששהו במתקן הכליאה במשך שנה או יותר ישוחררו תוך 15 יום. נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור, כתבה בהחלטת בג"ץ: שקילתן של הפגיעה הקשה בזכויות המסתננים מזה ושל התועלת הנובעת מהחוק מזה הובילתני למסקנה כי פרק זמן בן 20 חודשים הוא פרק זמן ארוך יתר על המידה להחזקתם של מסתננים בתנאים מגבילי חירות מהסוג הנדון".

ותהום הארץ.
 
המשמעות היא שבשבוע הבא (אם החלטת בג"ץ תכובד, לך דע) יגיעו לדרום תל אביב עוד 1,200 פליטי רעב וחרב. כלומר ארצם של פליטי הריאליטי של הפוליטיקה הישראלית. גדעון סער מחפש את דרכו חזרה על גבם של הפליטים. גלעד ארדן שהגיש את החוק. איילת שקד, שבמפלגתה זה בכלל עניין של טוהר הגזע, וכולם מקווים לקושש את קולות "מסכני עירך קודמים" מדרום העיר. בישראל יש כ־50 אלף מהגרי עבודה ופליטי רעב ומלחמות. לממשלת הימין בישראל אין פתרון אמיתי פרט לניסיון העלוב לשסות את אוכלוסיית הדרום בפסק בג"ץ ונגד השמאל בכלל ולקנות כך את קולותיהם. הפתרון הוא הומניזם מצד אחד: כלומר לבלוע ולעכל, כלומר לקלוט. ומצד אחר לרצות את האגף החשוך בתוך כל אחד מאיתנו: לבצר את הגבולות.