השבוע ראיתי את הרוע בעיניים. ישבתי בדיון של בית המשפט הצבאי במחנה עופר וראיתי את הרוצח של דני גונן הי"ד, זה שממש לחץ על ההדק, יושב באולם, נקי ומסודר, מסופר יפה ומחייך. כל העצורים שהובאו באותו יום לדיון, גם החוליה שרצחה את מלאכי רוזנפלד הי"ד, כולם חייכו. חיוכים זחוחים, חסרי דאגה.
המשפחה של דני, שישבה מאחורי, לא חייכה.
לפני חודש וחצי, כשחיכיתי שמסע הלוויה של מלאכי יגיע לחלקת הקבר מרחבת בית הכנסת, שבה ערכו את ההספדים ובה שר אביו הגיבור "ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה בוודאי גם שם נמצא השם יתברך", הסתובבתי בבית העלמין הקטן של כוכב השחר. ראיתי שם את הקבר של שולי הרמלך, שנרצח לפני 12 שנים בעליות ליישוב חומש, שמאז פונה בהתנתקות. לידו קבורה אסתר גאליה, ממקימות היישוב, שנרצחה שנה לפניו. שמתי אבן קטנה על הקברים וחשבתי כמה שכול יכול להיות ביישוב קטן כל כך. כמה שכול אפשר לשאת. כמה נמאס מ"בדמייך חיי" הזה. אי אפשר יותר.
לימים פגשתי את לימור הרמלך־סון, אלמנתו של שולי, שסיפרה לי עובדה המערערת את הנפש בעומקה: היא סיפרה שהרוצח של שולי ושל אסתר הוא אותו אחד שהוביל את החוליה שרצחה את מלאכי. 12 שנה אחרי הרצח ההוא, ועשרות ק"מ דרומית לחומש, הצליח אותו רוצח, שהביא כל כך הרבה שכול לכוכב השחר, לפגוע שוב, בדיוק באותו מקום.
שלושתם, אסתר, שולי ומלאכי, קבורים בסמוך. הדמעות של האוהבים מתערבבות, והכעס מופנה לאיש אחד, שהוא תמצית הרוע: אחמד נג'אר, יליד 1976, כיום תושב ירדן. במקורו הוא מהכפר סילוואד, כמו יתר חברי החוליה שרצחה את מלאכי. הוא פעיל חמאס שנכלא כמה פעמים בכלא הישראלי. הפעם האחרונה הייתה בדצמבר 2003 עד אוקטובר 2011, על רקע פיגועי הירי שבהם נרצחו שישה ישראלים.
חוץ מאסתר ושולי, רצח אחמד נג'אר גם את צבי גולדסטיין מעלי ואת רועי יעקב סלומון, ארז עידן ואלעד פולק, חיילי גדוד דוכיפת שנרצחו בעין יברוד. כך סיפרה מחלקת המחקר של אלמגור, עמותת משפחות נפגעות טרור, שכל הזמן מתווספות אליה עוד משפחות.
לבית הדין הצבאי במחנה עופר הגיעו שישה, אבל אחמד נג'אר נעדר. מדוע? כי אף על פי שהיה לנו אותו, הוא היה עצור בידינו, נשפט והורשע ונכלא - הוא שוחרר בעסקת שליט. הוא שוחרר בפעימה הראשונה, אם שאלתם, מספר 315 ברשימה.
ממש מאחורי ישבה דבורה גונן, אמו השכולה של דני. גם בלי להיות מעורה בכל פרטי סיפורי השכול של המשפחות, המשורגות זו בזו בקשר של דם ואימה כמו משפחת הרמלך ורוזנפלד, היה לה היגיון בריא. היא ידעה אינסטינקטיבית שגם אם בית הדין הזה יעשה את מלאכתו נאמנה ויצליח לכלוא במאסר עולם את החלאות שגדעו את חיי בנה - זה לא יועיל.
כי גם אם יש חוק האוסר עלינו לשחרר רוצחים בעסקאות שבויים, היהודים - רחמנים בני רחמנים הם, אבל מוחם כה מעוות, שהם מוכנים לשחרר רוצחים כמו רוצחי שולי הרמלך ואסתר גאלה, ואלו יחזרו ויזרעו שכול בלתי נתפס במשפחה שכבר איבדה את היקר מכל. וכך, בגלל העיוות במחשבה שלנו, שאינו מתיר לנו להשאיר את גלעד שליט בשבי החמאס בגלל שמחיר הדמים העתידי מעסקה כזאת יהיה כבד מדי, כבד מנשוא, יש עוד קבר בכוכב השחר, ויש פצע בלב שלעולם לא יחלים.
דבורה גונן אמרה בבית המשפט: "שלושת המחבלים המרצחים האלה החליטו להפסיק את חייו של הבן שלי. הם לא צריכים להתקיים. יש להחיל חוק עונש מוות למחבלים. אנחנו כואבים, לא פשוט לנו לבוא לכאן. אני מקווה שימצו את הדין עם כל המרצחים עד הסוף. אנחנו לא נפחד. מאסר עולם זה לא מספיק. רק עונש מוות. אנחנו צריכים להפסיק להקריב קורבנות. הבן שלי הלך לטייל ולא חזר".
והיא צודקת.
ויש עוד עניין, והוא בריא והפוך מדרך החשיבה שלנו (אולי משום שהוא נורמלי ותאב חיים): נקמה. אנחנו מתפללים לאלוהים: "נקום (ויש המוסיפים "לעינינו") את דם עבדיך השפוך", במקום לעשות את זה בעצמנו. ולא, אני כמובן לא קוראת כאן לתג מחיר רצחני או מצדיקה אותו בדרך כלשהי. אני דורשת נקמה מרשויות המדינה: מהכנסת, שתורה להחיל את חוק עונש מוות למחבלים, מבתי המשפט, שיגדלו כוחות נפש לעשות את מה שהעם הזה צריך: נ־ק־מ־ה.
כי אם יובאו הרוצחים האלה לדין ולתליין - לא יהיה תג מחיר. תג מחיר זאת תופעה נוראה שמתרחשת בוואקום. כשאין מוסר בבתי המשפט, הנערים האלה לוקחים את החוק לידיים ובמוחם המעוות שורפים משפחה של חפים מפשע בכפר דומא. אבל בניגוד לתג מחיר, נקמה ברוצחים היא עונש מוסרי. לא בשביל הרתעה, לא כדי שלא ישחררו אותם בעסקת שבויים הבאה, אלא כי זה מה שמוסרי לעשות. להרוג רוצחים. יש לי תחושה שהם יחייכו חיוכים זחוחים פחות בבית המשפט אם הם יראו את החבל.