מסמך האסטרטגיה של צה"ל, המכונה מסמך איזנקוט, הוא לא מסמך צבאי. הוא מסמך פוליטי. יש בו כל הממבו־ג'מבו בלשון של מסדר צבאי מהוקצע, איך נהרוג את כל אויבינו וכדומה, אבל זה רק תירוץ לכרטיס הצהוב ששלף צה"ל מול הפוליטיקאים. והוא כולל גם סוג של הבהרה לציבור: כדאי שתבינו מה ההבדל בין מה שהפוליטיקאים מוכרים לכם ומה צה"ל באמת יכול לבצע - ובמה זה תלוי.
זהו כנראה הלקח שהעביר הרמטכ"ל גנץ לרמטכ"ל איזנקוט בעקבות הקטטות הפומביות בצוק איתן, כאשר ראש הממשלה לא היה מסוגל להחליט מה בדיוק הוא רוצה מצה"ל. גנץ שמע את בנט, את ליברמן ושות' מנהלים קרבות פנים־פוליטיים כאשר חיילים נלחמו בעזה. שני אלה ושות' דרשו למוטט את חמאס, ו/או לכבוש את הרצועה, בעוד ראש הממשלה נעלם ושר הביטחון חסר אוטוריטה אישית ופוליטית כדי לגבות את הצבא.
במסמך איזנקוט נדרש ראש הממשלה לומר באורח ברור "מהן המטרות ומהם מצבי הסיום האסטרטגיים הנדרשים; מהו תפקיד הצבא וכיצד הוא משתלב בהשגת מטרות אלה; מהם האילוצים בשימוש בכוח צבאי; ומה המאמצים הנוספים: מדיני, כלכלי, תקשורתי וחברתי".
גנץ כאילו אמר לאיזנקוט: אל תחכה שהפוליטיקאים יגידו לך מה הם רוצים, דרוש מהם לומר לך מה הם בדיוק רוצים ממך. ושיאמרו את זה לא רק לך, אלא גם לציבור. והכי חשוב: שיהיה ברור שאתה בעל הבית בניהול המלחמה ולא כל דמגוג פרחח שעוסק תוך כדי לחימה בציד מנדטים נוסח בנט וליברמן. ואל תניח להם להכתיב לך מלחמה שאין לה סיכוי. והעיקר: ששר הביטחון (לך תדע מי יהיה מחר) לא יבלבל לך את המוח בגלל לחץ מרכז־מפלגתי. לכן המסמך מדגיש: "הרמטכ"ל הוא מפקד המערכה היחיד בצה"ל".
ואם הממשלה לא מסוגלת להבין מהם בדיוק גבולות היכולת שלנו לפעול, כולל בהקשר של היחסים עם ארה"ב ועם העולם, אזי המסמך דורש: "חיזוק היחסים עם ארה"ב ופיתוח קשרים אסטרטגיים עם עוד מדינות מפתח, נוסף על ביסוס וחיזוק מוקדי תמיכה בעולם". נוסף לצד הצבאי והמדיני, אם הממשלה לא מסוגלת להגדיר את אופייה של מדינת ישראל באמצעות המילים "דמוקרטיה" ו"שלום", אזי צה"ל יעשה זאת: "צה"ל ישמור על ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית וכבית לעם היהודי. נוסף לכך, יהיה עליו להבטיח את חוסנה החברתי והכלכלי של מדינת ישראל. כמו כן, יהיה עליו לחזק את מעמדה הבינלאומי והאזורי של ישראל תוך חתירה לשלום עם שכניה".
בפאניקת איראן שמעסיקה את הממשלה ואת הקבינט כאילו היא איום קיומי, יש במסמך כמה משפטים חסרי משמעות מבצעית מיידית העוסקים במדינות שאין להן גבול משותף עם ישראל. איראן? יוק.
אם פרשת הרפז ותעלולי אשכנזי־את־ברק היו "פוטש" של יצרים ואגו, אזי המסמך הזה הוא פוטש של השקפת עולם. זו הנכונה שישראל זקוקה לה. הבעיה היא שהוא עוסק רק בהתנהלות צה"ל מול פוטנציאל אלימות חיצוני. אגב, ברור שלא כל פוטנציאל אלימות משמעותו מלחמה מחר, והמסמך מעביר גם את המסר הזה, הנוגד לחלוטין את קמפיין ההפחדות של הפוליטיקאים מביבי צפונה ודרומה, מערבה ומזרחה.
היציאה מהחמולה
המסמך אינו עוסק בפוטנציאל האלימות הפנימי, בטרור היהודי. השב"כ והמשטרה הם הנושאים העיקריים באחריות, אבל צה"ל הוא הכוח בשטח, והחיילים הם שנושאים בנטל החיכוך. הסיבות ידועות: חיילים מתקשים לטפל בפורעים יהודים, לא ניתן להעמיד חייל על כל מתנחל, הלובי הפוליטי שלהם מגן עליהם, המשטרה עוצמת עין, כל נגיעה או דחיפה הופכת זעקת שבר מצד הקוזאק הנגזל והטרדה מינית מצד בתולות חסודות. אלא שלצה"ל נולד תנא דמסייע, מפתיע, נגד מתנחלים פורעי חוק.
בתקופה האחרונה מתחולל בשטחים תהליך כמעט טבעי של התגוננות מפני פגיעות והתנכלויות. הפלסטינים, שצברו ביטחון עצמי, החלו להקים בכפרי הגדה מעין משמרות הגנה מקומיות. כמו תרגולות הקפ"פ (קרב פנים אל פנים) בפלמ"ח ובהגנה, כאשר אסרו הבריטים לשאת נשק, והחימוש הסתכם באלות. התרגולות הללו יצרו מסגרות כמו צבאיות, רוח קרב ופוטנציאל מתפרץ של הרצון לממש את רוח היחידה ואת מטרותיה.
ההתארגנות הזו היא חלק מיציאה מהמסגרת המשפחתית־חמולתית למסגרת קהילתית רחבה יותר, ובצד ההגנה על האדמה והבתים, גם רוח הלחימה לעצמאות לאומית מתעצמת. הדינמיקה הטבעית הזו מובילה הן ליכולת סמי־צבאית גדלה והולכת, והן לציפייה הטבעית להחליף את האלה ברובה, כפי שקרה לחברי ההגנה והפלמ"ח לפני קום המדינה ולקראת מלחמת העצמאות.
המסמך אינו עוסק בטרור היהודי. זירת הרצח בכפר דומא. צילום: פלאש 90
בינתיים הפלסטינים כבר מדווחים על מפגשים שבהם הניסו מתנחלים. אולי זו הגזמה, אולי התפארות, וגם אם כרגע זה נראה מגוחך, מפוקח הן על ידי השב"כ והן על ידי גדודי הביטחון של הרשות, הרי ההמשך ברור: זהו הדלק שיזין את ההתקוממות העממית שעשויה לפרוץ אם לא ינוהל תהליך מדיני.
התקוממות עממית ולוחמת גרילה פורצות כשקהילות תחת מגף חשות שיש בידן כוח ויכולת לפגוע בצד הדורס, או לפחות לגרום לו לדמם. אין חולק על כך שהפלסטינים תחת כיבוש ומה שמונע אינתיפאדה נוספת (בנוסף לשב"כ ולצה"ל) הוא ההכרה וההחלטה של המנהיגות הפלסטינית, בעיקר של אבו מאזן (חמאס הצטרף לאחרונה) שהמתקפה הדיפלומטית יעילה מן המתקפה הצבאית.
המטרה הפלסטינית כיום היא לחזק את כוחות הביטחון המקומיים (בצה"ל אומרים בגלוי שהם הסכר החשוב מול פוטנציאל האלימות) ולהציג יכולת מדינתית. המטרה הפלסטינית כלפי חוץ היא לקבל מהעולם אישור להיותם מדינה ולכן הם זקוקים לשקט. לממשלת הימין הנוכחית אין שום כוונה לחרוג מהסטטוס־קוו. מצד אחד המשך הלחץ, כולל בנייה בשטחים, מצד שני הקלות שסתום כדי שלא יתפרץ הלחץ.
במקביל, המתנחלים ממשיכים לנהל מלחמות שכנים מול הפלסטינים, כיוון שזו המורשת האמיתית של דור האבות: גזל קרקעות כוחני והתנכלות לצירי תנועה פלסטיניים (ראו התפתחות צירי התנועה ליהודים בלבד). צה"ל הוא מכשיר הביצוע, וככזה הוא פועל בנקודות החיכוך האזרחיות, כולל ירי כדי להרוג. וכי מה יעשה חייל כשפלסטיני מתנפל עליו עם סכין, אם לא ילחץ על ההדק? השאלה היא היכן עובר הגבול בין איום אמיתי למדומה, ואיך בולמים פחדים שהופכים לירי בלתי מבוקר שמסתיים בהרג חסר טעם.
נראה שצה"ל הפנים את זעקתם ואת זעמם של הפלסטינים ואת מחאותיהם של ארגוני זכויות אדם. אלוף פיקוד המרכז רוני נומה הוציא לפני שבוע הוראת־שעה לשינוי הוראות הפתיחה באש. במיידי, נומה הגן על אל"מ ישראל שומר, מח"ט בנימין באוגדת איו"ש, שירה למוות בנער פלסטיני שהשליך אבנים על רכבו. לאחר שהתעשת, או לאחר שדאג מישהו ליישר אותו, הוא שינה את ההוראה: "אם המחבל אינו מסכן את כוחות הביטחון במקום ומתרחק מהם - הירי אמור להתבצע באוויר ולא לכיוון גוף המחבל".
טוב, גם בשביל זה צריך לדעת לכוון, וזו כבר שאלה שאל"מ שומר צריך להשיב עליה.