1. לו אני נשיא מועצת העיתונות הייתי מכנס אותה ביום שני בלילה לדיון חירום דחוף. הייתי מזמין את אנשי חברת החדשות של ערוץ 2 ומסביר להם שהם חצו את כל הקווים האדומים. שאי אפשר לשתוק ולעבור לסדר היום כשהם מפברקים ראיונות ועובדים על הצופים שלהם. שגם בתוך עיתונות שכבר שנים מתרדדת, מוותרת על ערכיה ההיסטוריים ומזלזלת בצרכניה, יש גבול שאותו לא עוברים.
למי שבמקרה פספס, הנה תקציר הסיפור: במוצאי השבת האחרונה שידר ערוץ 2 ראיון שערך כתב השטחים של הערוץ, עפר חדד, עם מי שהוצג כפעיל מרכזי לשעבר בנוער הגבעות. הכתבה הזאת נופחה, כפי שרק בערוץ 2 יודעים לנפח, לכדי הישג עיתונאי נדיר, יחיד בדורו. אם עד עכשיו רק שמעתם על הטרוריסטים האלה, הסבירו לנו, עכשיו הצלחנו להביא אחד מהם אלינו לאולפן. את המרואיין לא היה אפשר לזהות. הוא צולם חבוש כובע מצחייה, סביבתו מוצללת ומוחשכת כראוי וקולו מעוות. הוא דיבר על פיגועים, על נקמות, על גבולות האלימות ועל המוטיבציות של מבצעי תג מחיר. שום דבר חדש שלא שמענו עד היום, כאמור, למעט העובדה שסוף־סוף לא מדובר בסיפורים אלא באיש אמיתי שיושב מול מצלמה ומספר חוויות מבפנים.
ההישג העיתונאי הזה התהפך על ראשו כעבור יומיים כאשר מיה מנע, כתבת אתר וואלה, חשפה את העובדה המביכה שלפיה האיש שראינו על המסך מול עפר חדד לא היה נער הגבעות המדובר אלא עמרי מנשה, תחקירן של ערוץ 2, שהולבש בהתאם וגילם את דמותו של המרואיין.
בחדשות 2 הסבירו שנאלצו להציג אילוסטרציה של נער הגבעות כדי להגן על חייו מפניהם של מי שעלולים לפגוע בו בעקבות דבריו נגד הטרור היהודי. ולמה, אם כך, לא גילו לנו שהבחור שיושב עם הכובע מול המצלמה של חדד הוא לא נער הגבעות אלא נער הפקה בערוץ 2? "בשל טעות נשמט הכיתוב המקובל שמדובר באילוסטרציה".
הבה נפרק את הסיפור החשוב מאוד הזה כדי להבין למה לכל מה שעשה ערוץ 2 בסיפור הזה אין קשר לעיתונאות, ודאי לא "עיתונאות במיטבה" או "הישג חשוב", כפי שהעיד עפר חדד על מעשה ידיו.
ראשית, ויסלחו לי בערוץ 2, התגובה האחרונה שלהם נשמעת מצוצה מהאצבע. הפרומו לכתבה הזאת שודר במהדורת החדשות יומיים לפני ששודרה הכתבה במלואה. גם בפרומו הזה לא היה רמז לכך שהאיש שמספר למצלמה את סיפורו כנער גבעות לא ראה גבעה גם במשקפת. האם יכול להיות שיומיים שלמים אף אחד בכל מערכת החדשות של ערוץ 2 - על כתביה, עורכיה ומגישיה - לא זיהה את ה"טעות" הזאת? נו, באמת.
הלאה. עפר חדד הציג לנו את המרואיין הבלעדי שלו כאיש שיודע הרבה וכמי שהשתתף בהרבה פעולות ופגע כנראה לא מעט בערבים, אבל משום מה הוא שכח לבקש ממנו לספר סיפור שמגבה את זה. משום מה, "נער הגבעות" המדובר לא מספר בכל הראיון הארוך איתו ולו סיפור אחד על משהו שהוא עולל או על משהו שראו עיניו שעוללו אחרים. וזה מוזר ואף מחשיד. שהרי האיש, כך סופר לנו, היה שפיץ גדול בארגון הטרור היהודי. אז איך זה שאחרי כל כך הרבה הצתות ופגיעות ואירועי תג מחיר הוא לא יודע לשתף אותנו ולו במקרה אחד?
אם לסכם את הדברים, "נער הגבעות" שהביא ערוץ 2 נשמע יותר כמו פרשן. הוא מעריך שיש לצעירים האלה מוכנות לרצוח, הוא מעריך מה הם חושבים, הוא גם יודע להעריך מה תכנן הרוצח מהכפר דומא. כלום מעבר לזה. אף חוויה אישית. אף הצתונת קטנה. אף לא מסגדון אחד שכונתי וקטן שרוסס עליו גרפיטי.
את האמון שלי, ברמה האישית, הוא והמראיין שלו איבדו לגמרי במקום שבו סיפר הטרוריסט לשעבר, שכאשר החבר'ה יוצאים לבצע פעולה, לצורך המידור הנהג איננו יודע לאן נוסעים. "מי שלא עושה, לא צריך לדעת". בואו ננסה לדמיין איך זה עובד: נניח שאת הפיגוע בדומא ביצעו שני נערי גבעות, מה הם בדיוק סיפרו לנהג שלקח אותם לשם? שהם הולכים לעשות בארבע בבוקר קניות ברמי לוי סניף דומא? ונניח שזה באמת מה שהם סיפרו לו, ונניח גם שהדביל קנה את הסיפור, מה קרה למחרת בבוקר כששמע בחדשות שתינוק נשרף בצירוף מקרים יוצא מגדר הרגיל בדיוק במרכז הכפר שאליו לקח שני חבר'ה לקנות עוף בשקל?
ומה חשב הנהג שהסיע את מציתי כנסיית "הלחם והדגים"? יכול להיות שהאמין שנוסעים צפונה לחפש בגד ים שהשאירו החברים שלו בטיול האחרון לכנרת? מה זה הקשקוש הזה?
עכשיו בואו נחזור לפברוק. הטענה של אנשי ערוץ 2 ושל עפר חדד, שלפיה נער הגבעות לא צולם כדי שלא יבולע לו, לא מחזיקה מים. ראשית, משום שבערוץ יכלו להצליל אותו בדיוק כפי שעשו לתחקירן שלהם. שנית, משום שהטענה הזאת מצחיקה לנוכח מה שחדד עצמו פרסם בכתבה. חדד מתאר את האיש כאחד שהיה בנוער הגבעות עד ש"פרש" לפני שנתיים, הוא מספר עליו שהוא מתגורר היום בגוש דן, שפעם היו לו פאות והיום כבר לא, ושהוגשו נגדו בעבר כתבי אישום שייחסו לו מעורבות בהצתות, בהפרות סדר, בחבלה ובפגיעה ברכוש פלסטיני.
נראה לכם, ברצינות, שאם יש איש כזה וזו תעודת הזהות שלו, אזי מי שהיו לצדו בימים ההם לא מזהים אותו לפי הפרטים הללו? כמה אנשים, אתם חושבים, עונים על התיאור הזה? ונניח, אנשי ערוץ 2, שבאמת החלטתם לשמור על חייו של האיש ולכן לא הייתם מוכנים להראות לנו אותו אפילו כשהוא יושב בחושך, מוצלל, למה הצללתם את פניו של התחקירן שלכם שגילם את דמותו? הרי אין ויכוח, אם הבנתי נכון, שחייו של התחקירן הזה אינם בסכנה.
ולאחר שאמרתי שאני לא מאמין לטענה של ערוץ 2, ש"בטעות" שכחו לספר לנו שמדובר באילוסטרציה, צריך להגיד שגם אם היו מציינים את זה, אילוסטרציה שכזו לא יכולה לדור בכפיפה אחת עם עיתונאות. מהדורה שעוסקת בחדשות ובעובדות לא יכולה לראיין ולהשמיע איש אחד ולתת לנו לראות על המסך איש אחר שמשחק אותו.
למה? כי טלוויזיה היא שפה. כי כשאנחנו הצופים מסתכלים על המרואיין אנחנו מנסים לקרוא אותו, לבחון כיצד הוא מתמודד עם השאלות, ללמוד מהדרך שבה הוא מתבטא, לשפוט אותו בכלים שלנו כדי לתהות על קנקנו ולהבין אם הוא דובר אמת או שהוא משקר.
וכשבמקום המרואיין, שהוא הסיפור האמיתי, יושב מולנו שחקן, מה נשאר לנו מכל זה? הרי עפר חדד היה יכול לשבת בעצמו מול המצלמה ולספר למגישת המהדורה שהוא שוחח עם מי שהיה פעם נער גבעות ולשתף אותה ואותנו במה שהלה סיפר לו. אבל בערוץ 2 מבינים היטב מהי טלוויזיה ולכן חיפשו לשדר לנו דרמה. הם גם ידעו שכשהכתב שלהם מספר את הסיפור בקולו שלו הסיפור מאבד מאמינותו.
מה עשו? ליהקו עבורנו שחקן שישחק את הדרמה, צילמו את הרגל שלו מתנדנדת בעצבנות ואת ידו רועדת וביקשו מעפר חדד להצטלם מולו, ופעם בכמה רגעים להנהן בראשו ולעשות פרצוף של מי שמתרשם עמוקות מהדברים, כדי שאנחנו הצופים לא נדע שמבלפים אותנו. כדי שלא נחשוד שהמרואיין לא באמת עצבני, מכיוון שהוא רק תחקירן בערוץ שספק אם הסיפור של הגבעות בכלל מעניין אותו. כדי שלא נעלה על זה שעפר חדד לא באמת מתרשם מהדברים, שהרי מולו יושב בסך הכל קולגה שלו. אחרי ההצגה הזאת יכול התחקירן של ערוץ 2 להתמודד על פרס התיאטרון, וחדד, מצדו, יכול ללכת בקלות על פרס הסרט הזר באוסקר.
ואולי בכלל אני טועה. אולי נמצאה כאן נוסחה חדשה לעיתונאות מצולמת. אולי מחר, במקום שרוני דניאל יצטט עבורנו את דבריו של קצין בכיר בצה"ל, יושיבו מולו באולפן חשוך את ערד ניר, לבוש מדים וענוד דרגות אלוף, ונשחק בכאילו. שלא לדבר על צביקה יחזקאלי מערוץ 10, שבזבז זמן מיותר בהתחקות אחר האסלאם באירופה, במקום לדפוק איזו אילוסטרציה חסכונית בג'סר א־זרקא. הערבים אותם ערבים, לא?
המקור של כל הסיפור הזה מצוי בתחרות בין כלי התקשורת ובצורך של ערוץ 2 לנסות להשתוות למתחרים. נכון, לפעמים קנאת סופרים מרבה חכמה, אבל לפעמים, כך מתברר, היא גם יודעת להידרדר אל תהומות רבה.
ועוד מילה אחרונה לאנשי ערוץ 2 שניסו לגייס את כל יכולותיהם ללמד סנגוריה על מה שקרה אצלם. שאלה אחת תשאלו את עצמכם: האם אמון הציבור בחדשות שאתם משדרים ירד או עלה השבוע בעקבות מה שקרה אצלכם? נדמה לי שזה כל הסיפור.
2. בשבוע שעבר פרשתי כאן בהרחבה את סיפור הקורס להערכת מועמדים לשפיטה. תזכורת קצרה: מדובר בקורס שהקימו לעצמם השופטים ושמאפשר להם להעביר את המועמדים לשפיטה סינון מוקדם, להעלים מועמדים שלא נראים להם עוד בטרם הגיעו לוועדה לבחירת שופטים ולדחוף קדימה אחרים. המועמדים נלקחים לחמישה ימים סגורים בתנאי פנימייה, ובמשך הזמן הזה מתרשמים מהם שלושה שופטים בכירים שמעבירים לוועדה המלצות, את מי כדאי למנות ואת מי לא.
מה הבעיה בקורס הזה? שהוא המצאה שהמציאו השופטים כדי לשלוט במינויים. שלמסננת הזאת שלהם אין שום עיגון בחוק. שאין על הקורס הזה שום פיקוח. ששום דבר בו לא שקוף. שאין קריטריונים כתובים שיסבירו מי המועמד הראוי ומי לא. ושהשופטים נלחמים לא לאפשר בו דריסת רגל לשום גורם שאיננו שופט.
עוד הסברתי, שאף על פי שהטופס שהם מעבירים בסופו של דבר לוועדה לבחירת שופטים קריטי ומכריע בקביעת סיכוייו של המועמד להתמנות, מדובר בנייר לקוני, קצרצר, לא מנומק וכזה שאי אפשר להתמודד איתו. השופטים זעמו על הפרסום. ביום רביעי הגיב מטעמם ב"ידיעות אחרונות" "גורם משפטי רם דרג". "הקורס מיועד להערכה בלבד והוא בוודאי לא ועדת סינון מוקדמת שבה השופטים כבר מסמנים מי מתאים ומי לא", טען, "אין כל יסוד לטענה כי חברי הוועדה מקבלים רק דיווח לקוני ולא מנומק", מדובר ב"חוות דעת מפורטת, מילולית וכמותית על כל מועמד".
הגורם המשפטי רם הדרג הזה משקר, והוא מרשה לעצמו לשקר רק משום שהוא יודע שהפעילות של השופטים כל כך לא שקופה, שיהיה קשה להוכיח לו את זה. יצא לי בשבע השנים האחרונות לראות לא מעט מטופסי ההערכה הללו, שבסוף הקורס מעבירים השופטים לוועדה לבחירת שופטים בבואה להחליט מי ראוי ומי לא ראוי להיות שופט. מדובר בטופס שלעומתו מסמך קבלה של ילד בן 5 לגן חובה נראה כמו האנציקלופדיה העברית.
השופטים אמורים להתייחס בו אל המועמד לפי שורה של פרמטרים: "ידע ומיומנות בתחום המשפט", "יעילות וכושר ביצוע", "כושר הכרעה והחלטה", "מזג וסגנון התנהגות", "מוטיבציה לשפיטה (אידיאולוגיה)" ועוד. בדרך כלל מסתפקים השופטים במתן ציון מספרי למועמד בכל פרמטר. לפעמים הם מוסיפים מילה או שתיים. זהו. אחרי חמישה ימים שהם רואים את המועמד בתוך קבוצה של 21 מועמדים, שתי המילים הללו חורצות את גורלו. בלי נימוקים ובלי בטיח.
בית המשפט העליון. אין עיגון בחוק, אין פיקוח, שום דבר לא שקוף צילום: פלאש 90
אילו המועמדים היו יודעים באיזו קלות הם נזרקים מהמרוץ הם היו מתקשים להאמין. מועמדת לתפקיד בלנית במועצה הדתית, לו הייתה נדחית כך מקבלה לעבודה, הייתה עותרת לבג"ץ וזוכה. וכשהשופטים שולחים לוועדה מסמך בן כמה מילים שבו הם חורצים "מתאים לשיפוט" או "לא מתאים לשיפוט", לפעמים בתוספת מילה וחצי על הסמכותיות שאין לו או על מהירות התפיסה שיש לו, בלי להסביר ובלי לתת דוגמה, זה ברור שמישהו לקח לעצמו סמכות שאי אפשר להפריז בעוצמתה, והפך עצמו לוועדה לסינון מועמדים בלי לבקש שום רשות מהמחוקק.
ואם אותו "גורם משפטי רם דרג" קורא לטופס הזה, שמכיל אולי שורה בשם "חוות דעת מפורטת", זה אומר הכל. ואם הגורם הזה טוען שזו לא ועדת סינון, שיסביר איך הוא קורא לשלושה שופטים שמעבירים לוועדה חוות דעת שבה הם כותבים על המועמד "לא מתאים" ומצרפים לשם שלו את הציון 5.
והנה עוד דרך שבאמצעותה מנסים השופטים להבטיח שאף מועמד שהם לא רוצים לא יצליח להסתנן לבית המשפט: באופן לא ברור, לוועדה לבחירת שופטים מוגשת גם חוות דעתו המלומדת של נשיא בית המשפט, שאליו מיועד המועמד לשיפוט, כדי שהנשיא יבהיר אם הוא נראה לו או לא.
אם היו מתייעצים עם נשיא בית המשפט שבפניו הופיע המועמד כעורך דין, ניחא. אולי הוא מכיר אותו, אולי הספיק להתרשם ממנו. אבל כשעורך דין שהופיע 20 שנה בבית המשפט בבאר שבע מתמודד עכשיו על משרת שופט בירושלים, איזה עניין יש לשמוע את חוות דעתו של הנשיא מירושלים? שאלה טובה. ומה עושה הנשיא מירושלים אם אינו מכיר את המועמד כלל וכלל? איך הוא יודע לומר אם הוא רוצה אותו אצלו או לא? נכון, הוא מקבל מחבריו השופטים את ההמלצות שהם העניקו למועמד בקורס ההערכה המוקדם, ומגבש לפיהן גם את עמדתו שלו.
בקיצור, מועמד לשפיטה שלא ימצא חן בעיני השופטים נכנס ללופ שיקשה עליו לצאת ממנו, והכל לפני שהוועדה לבחירת שופטים התיישבה לדון בעניינו. אחר כך יספרו לנו שמי שממנה שופטים זו הוועדה ושיש בה איזון נכון בין פוליטיקאים, חברי לשכת עורכי הדין ושופטים. הכל בלוף. אם המערכת רוצה/לא רוצה מועמד מסוים, יש לה דרכים משלה לקדם את רצונה. מאחורי הגב של החוק. מאחורי הגב של הוועדה לבחירת שופטים.