1
פינת יצחק שדה

ביום שלישי בשבוע הבא יתמלא היכל התרבות בתל אביב בפלמ"חניקים. זה יהיה אירוע הצדעה ללוחמות וללוחמי הפלמ"ח, שחגג השנה 75 שנים להקמתו. את האירוע יזמה ומארגנת עמותת דור הפלמ"ח בראשות האלוף במילואים שייקה גביש.

הפלמ"ח היה פעם חלון הראווה של הישראליות. רוח הפלמ"ח היא הרוח שהקימה את המדינה. הארגון היה זרוע צבאית מיוחדת של "ההגנה" בשנים שלפני הקמת המדינה, ואחד הכוחות הלוחמים המרכזיים של עם ישראל במלחמת העצמאות. בשיאו, היו בפלמ"ח כ־6,000 לוחמים (שליש מהם לוחמות), מהם נפלו בקרבות 1,168. אחוז שאין לו מקבילה בשום ארגון צבאי ישראלי אחר. אם נשווה את זה לימינו, הרי שמדובר בעשרות אלפי לוחמי צה"ל שייהרגו בכ־13 שנות פעילות. מדהים.

עד היום התקיימו עשרה כינוסים גדולים של הפלמ"ח. שלושה במהלך מלחמת העצמאות, ושבעה אחריה (אחרי שפורק בהוראת בן־גוריון). ב־15 השנים האחרונות התקיימו שלושה כינוסי פלמ"ח, בממוצע אחד בכל חמש שנים. רובם הגדול של הפלמ"חניקים שחיים בינינו כבר נושקים לשנתם ה־90, או מביטים בה בגעגוע. אלה האנשים שהקימו את המדינה הזו. הם לא יגידו את זה בפה מלא, אבל הכנס ביום שלישי הקרוב יהיה, קרוב לוודאי, כנס הפלמ"ח האחרון.

שייקה גביש, שיחגוג 90 ביום האירוע השבוע, ממשיך להיות צלול ונמרץ ומצהיר ש"הכנס הבא ב־2019", אבל נדמה לי שגם הוא יודע שהסיכוי קלוש. דור הפלמ"ח מפנה את מקומו ומתפוגג. תם עידן.

עיני המדינה נשואות הבוקר לגשר מעריב, שכנראה נפח את נשמת הבטון שלו עם שחר. הגשר נושק לרחוב יצחק שדה בתל אביב. מעניין כמה ישראלים מהדור הצעיר יודעים מי היה יצחק שדה (המפקד הראשון של הפלמ"ח) ומי היה יגאל אלון, על שמו קרוי הרחוב שפוגש ביצחק שדה לא הרחק מגשר מעריב, מעט מזרחה (המפקד השני). כמה מאיתנו יודעים משהו על כ"ג יורדי הסירה, על "ליל הגשרים", על ההכנות ל"מצדה על הכרמל" (התארגנות היישוב היהודי להתבצרות על הכרמל לקראת הכיבוש הצפוי של הארץ בידי הנאצים), על אוניות המעפילים, המבצעים, הפעולות, הקמת היישובים וגם הסזון ואלטלנה. נדמה לי שלא הרבה.

האירוע בשבוע הבא יהיה חגיגי ומכובד במיוחד, יישאו בו דברים הנשיא ריבלין והרמטכ"ל איזנקוט, כיאה למסיבת סיום. הפלמ"ח פורק אחרי המלחמה, ב־1949, אבל הותיר אחריו מורשת, תרבות, שפה, ערכים. כמה מהם שרירים עדיין היום? הערכים שהביא הפלמ"ח היו רוחניים, וגם פיזיים. רבע מהכוחות הלוחמים במלחמת העצמאות היו גדודי הפלמ"ח, בשלוש חטיבות מפורסמות (הראל, הנגב, יפתח). אנשי הפלמ"ח הקימו 71 יישובים ברחבי הארץ ועיצבו שלושה קווי גבול חשובים (גליל מזרחי, ירושלים, נגב). הפלמ"ח הוציא שישה רמטכ"לים (דיין, רבין, בר־לב, דדו, מוטה גור ורפול), ועוד 40 אלופים(!) וכ־80 תת אלופים ואלופי משנה.

צמרת צה"ל גובשה מתוך הפלמ"ח למשך דורות. שליש מאותות הגבורה שניתנו במהלך מלחמת העצמאות הוענקו לפלמ"חניקים. הפלמ"ח הקדים את זמנו בעשרות שנים והיה ארגון שוויוני, הנשים לחמו בו כתף אל כתף עם הגברים בשוויון, היו נשים טייסות ונשים צנחניות והן לא קיבלו הנחות. 72 ספינות מעפילים הגיעו לחופי ישראל בעזרת הפלמ"ח, שהעלה מהן 70 אלף מעפילים.

דור המשוררים והסופרים הגדולים של מלחמת העצמאות היה כמעט כולו פלמ"ח. חיים גורי וחיים חפר ומשה שמיר וע' הילל ועמיחי וקניוק ופוצ'ו ודן בן־אמוץ, נתן שחם, שבתי טבת ועוד. כ־100 פרופסורים צמחו מהפלמ"ח, בדיסציפלינות שונות, 22 חתני פרס ישראל. הפלמ"חניקים היכו שורשים והתפשטו בישראל הצעירה גם בתחומי החינוך, הרוח, התרבות, העלייה, הכלכלה, המדע.

איזו מדינה הם חלמו להקים, אני שואל את עצמי. מה הם אומרים לעצמם היום, כשהם מביטים בה. על יתרונותיה וחסרונותיה, על עוצמתה וחולשותיה. שאלתי את גביש. הוא לא נסחף במלנכוליות שלי. הם, האנשים שנלחמו על הקמת המדינה הזו בשיניים ובציפורניים, בידיים כמעט חשופות, רחוקים מהדיכאון שלנו, הדור השני והשלישי, שקלקל לא מעט מה שהם בנו. "לדעתי, מה שחשוב באמת אלה הערכים של הפלמ"ח שניסינו להנחיל", אמר לי גביש, "ההתנדבות, דוגמה אישית, דבקות במטרה, 'אחרי', רעות, חברות, טוהר הנשק, הידיעה שאתה חייב לעשות את זה, כי אין מישהו אחר ואין ברירה".

שאלתי אותו מה הוא חושב כשהוא רואה את המדינה היום, והוא לא נשבר. "לחמנו כדי שהמדינה הזו תקום. חשבנו שזו הייתה המלחמה האחרונה. טעינו. רצינו להיות אור לגויים. נכון, לא ראינו ולא חזינו איך בדיוק היא תיראה אחרי 67 שנים, אבל אני יודע שהדור הצעיר של היום הם לוחמים לא פחות טובים, ויש הרבה טכנולוגיה, והמדינה בסך הכל משגשגת. קיווינו שישראל תזכה לחיות בשקט בגבולות בטוחים, וזה לצערי לא קרה".

שייקה גביש. צילום: ראובן קסטרו

2
הכל עובר בשקט

קצת פחות משנה לאחר שבן־גוריון פירק את הפלמ"ח, נולד בתל אביב בנימין נתניהו. אם ישלים את הקדנציה הנוכחית של כהונתו, יחצה נתניהו את אורך הכהונה של בן־גוריון ויהפוך לראש הממשלה עם תקופת הכהונה הארוכה ביותר בתולדות המדינה.

האמת היא, שרואים. השפעתו של נתניהו על אופיה של המדינה היהודית בולטת. מדינה שדיברה מעט ועשתה הרבה הפכה למדינה שכולה דיבורים. נתניהו נכנע לטרור (עסקת שליט) והשבוע עשה ממנו וממדיניותו צחוק טרוריסט פלסטיני אחד שובת רעב. הוא נשבע שלא יניח לאיראן להיות מדינה גרעינית, וכשל. עכשיו אפילו הרוסים הפסיקו לספור אותו והודיעו שעסקת טילי ה־S300 לאיראן סגורה והסוללה הראשונה תסופק בתוך כחודש ימים.

תחת נתניהו הופכת ישראל למדינה קיצונית יותר, משיחית יותר, ליברלית פחות, פתוחה פחות, מסוגרת הרבה יותר. מעמדנו בעולם מידרדר בקצב מבהיל. אפילו הליכוד, מפלגת השלטון המפוארת, ביתם של הג'נטלמנים הנאורים והליברלים דוגמת זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין, הופכת אט־אט למפלגת מתנחלים קיצונית עם גוונים משיחיים.

יצחק שדה, יגאל אלון, משה דיין ודוד בן־גוריון לא העלו על דעתם שפחות מ־70 שנה אחרי הקמת המדינה, יתברר שהיא בעצם קיסרות. ככל שהשפעתו בעולם מתרופפת, כך אחיזתו של נתניהו באמות הסִפים של המדינה ומוסדותיה הולכת ומתהדקת. ראש הממשלה לא לוקח שבויים ולא רואה בעיניים. שום דבר לא יעצור אותו. המתקפה על המוסדות הדמוקרטיים, על הרגולטורים, שומרי הסף והסמלים הדמוקרטיים של המדינה נמשכת כל העת באוויר, בים וביבשה.

ראש הממשלה, שסביב המתרחש במעונו מתקיימת עכשיו חקירת משטרה, בוחש ללא בושה במינוי המפכ"ל, אף שזה אינו בתחום סמכותו. הוא בוחן את המועמדים, מראיין אותם, כופה על השר הממנה (על פי חוק) לבחור במועמד מסוים על פני אחרים ותוקע את התהליך, כמו את כל שאר התהליכים שהוא מופקד עליהם. בינתיים המשטרה מבעבעת, כולם בוחשים בשלדים החבויים בארונותיהם האטומים של המועמדים השונים (לא חסרים כאלה), מפיצים ספינים אחד על השני ועושים הכל, חוץ מעבודה משטרתית. כשהאווירה היא כזו שרוח המפקד נושבת מהבית ברחוב בלפור גם כשמדובר באכיפת החוק, התוצאות בהתאם.

כדי לפצות את ארדן, מקים לו עכשיו נתניהו משרד למלחמה ב־BDS, תנועת החרם והנידוי נגד ישראל. המשרד הזה של ארדן קם על חורבות משרד החוץ, שגם אותו החריב נתניהו בדרכו לקולוסיאום, העיקר שארדן יהיה מרוצה ושהמפכ"ל הבא יידע מי מינה אותו. בחישה דומה בוחש נתניהו, בעוד הדברים האלה נכתבים, בתהליך בחירת היועץ המשפטי לממשלה הבא. העמדה הזו חשובה לביבי יותר מכל דבר אחר. הוא חייב שם מישהו מטעמו. חייב. עוד נשמע על זה בהמשך.

ומה שמדהים בסיפור הזה של מינוי המפכ"ל, הוא השקט התקשורתי. הכלבים אפילו לא נובחים, בעוד השיירה עוברת. זה כבר לא מעניין, לאף אחד אין כוח או אומץ, נתניהו הצליח ליצור לעצמו מנופי לחץ כמעט על כל אמצעי התקשורת במדינת ישראל וכולם רועדים. ארדואן? שילמד מביבי.

אותו הדבר בנושאים רבים נוספים. היה היה פעם שר תקשורת אמיץ ונמרץ, גלעד ארדן שמו, שהחליט לגדוע את ייסורי רשות השידור ולהבריא, אחת ולתמיד, את המקום הזה. ארדן השקיע ברפורמה את נשמתו עד שעברה בכנסת. האגרה בוטלה (שגיאה קשה, האגרה הייתה גילום עצמאותו של השידור הציבורי) והרשות עמדה להיסגר, בעוד חדשה ורעננה תקום תחתיה, ללא קשר או תלות בדרג הפוליטי. ככה זה במדינות מתוקנות, נכון? אז זהו, שלא.

נתניהו תמך ברפורמה הזו, הצביע בעדה, בממשלה ובכנסת ובכל מקום, ועכשיו הוא מרסק אותה. למה? כי הצעצוע הזה, של ערוץ טלוויזיה וערוץ רדיו, יקר ללבו. הקמת חומה סינית בין השידור הציבורי לפוליטיקאים? לא בבית ספרנו. "קול ישראל", פנינה עיתונאית נדירה, מתפרק עכשיו בשידור חי.

ומשה כחלון שותק. העיקר שהוא מגן על בית המשפט העליון. מר כחלון, חשוב שתדע: תקשורת בדמוקרטיה חשובה לא פחות מבתי המשפט. תבדוק אותי. ההיסטוריה תרשום אותך כזה שישב בממשלה שעוללה את מה שקורה כאן עכשיו. ישב ושתק. כמו כל האחרים. כן, גם זה עובר בשקט. הכל עובר בשקט. דממה דקה. בית קברות ממש. זה בית הקברות שלנו.

יהפוך לראש הממשלה עם תקופת הכהונה הארוכה ביותר בתולדות המדינה. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

3
גאווה ישראלית

מיטב פרשנינו נפעמים מאומץ הלב שמגלה נתניהו מול הממשל האמריקאי, מול הנשיא ברק חוסיין אובמה. אתמול כתב על זה ארי שביט. איך יכול להיות שמי שנתפס כמנהיג פחדן, המתנהל בזהירות מופלגת בכל הקשור לחזית הביטחונית, מהסס לאשר פעולות, לא יוצא למלחמות, מאיים ולא מקיים, בורח מעימותים וחושש אפילו להשמיד מנהרות טרור של חמאס הנחפרות תחת יישובים ישראליים, הופך פתאום למי שנכנס באבי־אביו של נשיא ארצות הברית של אמריקה, לא ממצמץ ויורה לו בין העיניים? איזה גיבור נהיה ביבי שלנו. אכן, גאווה ישראלית.

ובכן, לא דובים ולא זבובים. לא אומץ הוא המניע של נתניהו במלחמתו באובמה, וגם לא העניין האיראני. מדובר באופורטוניזם פוליטי, בחשש לעורו שלו, בניכוס האינטרס האסטרטגי הלאומי של המדינה לצרכיו של ראש ממשלתה. ביבי יודע שההסכם עם איראן חלוט וסגור. גם אם יצליח להשיג רוב של שני שלישים בקונגרס ולבטל את הווטו של הנשיא, העסק אבוד. המערב כבר ויתר. הסנקציות מתמוססות.

עדיף היה להכיר במציאות הזו ולנסות להפיק ממנה את המרב. להיכנס עכשיו לדיון אינטימי עמוק עם הממשל כדי לשדרג ככל הניתן את יכולותיה הביטחוניות של ישראל ואת עוצמתה. לנצל את העשור הקרוב (שבו איראן לא תהיה גרעינית) כדי ליצור עובדות בשטח. נתניהו בעימות לא פשוט עם צמרת המערכת הביטחונית בישראל, שמשתוקקת לשינוי המדיניות הזו, אבל הוא בשלו. לא יקום, לא יהיה. הוא, עם אובמה, לא ידבר.

למה? כי הוא חושש לעורו. כי הוא הצליח להפוך את אובמה לנכס אלקטורלי פרטי. כי בכל פעם שהוא נכנס באובמה, הוא עולה בסקרים. פוליטית, זה מהלך גאוני של נתניהו. הוא הצליח להפוך את הפרדיגמה שנמשכה שנות דור, ולפיה נשיא אמריקאי עוין יכול להפיל ממשלה בישראל. עכשיו זה הפוך. ביבי כבר לא יכול לטעון שהוא חזק נגד חמאס, וגם לא חזק נגד איראן, ואפילו לא נגד דני דנון. היחיד שהוא נשאר חזק נגדו, זה אובמה. נתניהו קורא סקרים, כמעט כל יום, ויודע מצוין שבכל פעם שהוא נושא עוד נאום גערה פומבי באובמה, הוא ממריא. הישראלים רואים בו את הפרזנטור המושלם, עורך הדין הנוצץ שמגן עליהם מעל בימת הנאומים.

הבעיה היא, שהדברים לא נקבעים שם, על הפודיום. הם נקבעים במקומות אחרים. כדי לזכות בפופולריות הזמנית הזו, ממשכן נתניהו יחסים שטופחו שנות דור, אינטרסים אסטרטגיים, צרכים חיוניים. העיקר שהוא לא מפחד מאובמה. למה שיפחד? הרי את המחיר נשלם אנחנו.

4
מרחב ההכחשה

בתחילת השבוע לשכת ראש הממשלה הכחישה קטגורית את קיומו של מו"מ כלשהו בין ישראל לחמאס על הסדרה לעשר שנים של המצב בין ישראל לרצועה.ההכחשה באה בעקבות אמירה של פקיד ממשל טורקי שדיווח על "התקדמות" במו"מ המוכחש הזה.

איפה האמת? באמצע. המו"מ מתקיים, כל הזמן. הקטע עם נתניהו הוא מה שנקרא "מרחב ההכחשה". כמו במו"מ עם הפלסטינים, שבו הלך נתניהו קילומטראז' גדול שמאלה, אבל שמר על הזכות להכחיש את ההליכה הזו, כך גם כאן. המו"מ מנוהל על ידי גורמים חשאיים, ומכיוון שהצד שלנו לא נפגש ישירות עם אנשי חמאס, אלא עם מתווכים, ביבי יכול לספר לעצמו (ולעולם) שהוא הולך עם, ומרגיש בלי. ישראבלוף. כך גם במקרה של הנייר שהושג בלונדון בין שליחו של נתניהו יצחק מולכו לשליחו של אבו מאזן חוסיין אגא. זו בכלל הצעה אמריקאית, אמר אחר כך ביבי.

את המגעים עם חמאס מנהל צוות בראשותו של ליאור לוטן. מתאם הפעולות בשטחים, אלוף יואב (פולי) מרדכי, משחק שם תפקיד חשוב. גורמי שב"כ פעילים, גם המוסד. המגעים מתקיימים במדינות שונות באזור, כולל במפרץ. קטאר דומיננטית מאוד. במקביל, מתרוצץ גם טוני בלייר, ראש הממשלה לשעבר של בריטניה, עם הצעות ורעיונות וניירות מכאן לשם. הצד הישראלי מדגיש שבלייר לא מוסמך מטעמו לכלום, אבל בלייר הולך והופך לסוג של שמעון פרס בריטי (גרסת המקור היא, כידוע, פולנית) ומנסה ליצור מסמך הבנות מטעם עצמו. בינתיים הוא גם עושה עסקים לא רעים.

על מה מדברים? קודם כל, על צוק איתן. אף אחד כבר לא זוכר את זה, אבל מבצע צוק איתן הסתיים בדיונים בין ישראל לחמאס במצרים, שם הוחלט, בין היתר, שכל הסוגיות החשובות כמו נמל ימי, הסגר על עזה וכו' ידונו במו"מ שיתקיים בהמשך. אז הנה, הוא מתקיים בהמשך. לזה מצרפים את השאיפה הישראלית לסיים את פרשת שתי הגופות של לוחמי צה"ל (אורון שאול, הדר גולדין), ויש גם שני "חטופים" (אברה מנגיסטו ועוד אזרח בדואי) שחטפו את עצמם לרצועה וגורלם לא ברור.

בחמאס קוראים להסדרה מהסוג הזה עניין הומניטרי. בישראל מסתתרים מאחורי גופותיהם של שני הלוחמים. כך מצליח נתניהו להעביר כבר שנים ארוכות במו"מ אינטנסיבי מול חמאס, שבעצם לא מתקיים, כי ביבי לא מדבר עם הטרור, כידוע. אבל השליחים ממשיכים לצאת ולחזור, וגם הטורקים בפנים, והישראבלוף מתנהל בשלווה ויש לו לפחות הישג בולט אחד: אבו מאזן אוכל את הלב.

השבוע החליט אבו מאזן שאם נתניהו מדבר עם האופוזיציה שלו (חמאס), הוא ידבר עם האופוזיציה של נתניהו (הרצוג). הפגישה התקיימה ברמאללה, נמשכה שעה ורבע בארבע עיניים, וממה שהצלחתי להבין הרצוג הפעיל על המנהיג הפלסטיני לחץ וניסה לשכנע אותו לא לפרוש מתפקידו בספטמבר הקרוב. נכון, זה כיף לרדת על בוז'י, הרי הוא ואבו מאזן משלימים זה את זה וראויים זה לזה, אבל נדמה לי שבנושא הזה הרצוג צודק לגמרי ובעוד לא הרבה זמן גם נגלה את זה על בשרנו.

אני לא יודע אם אבו מאזן יממש את איומיו לפרוש (דיווחתי כאן לפני כמה שבועות שהפעם הם נראים רציניים יותר). לא קל לפרוש מהתפקיד של אבו מאזן. רבע שעה אחרי שאתה לא יושב במוקטעה, יתחילו חקירות נגד העסקים של הבנים שלך (ע"ע מובארק), ולך תדע איך זה ייגמר. זו הסיבה לכך שאבו מאזן מחסל עכשיו את כל מוקדי הכוח העוינים אותו (הוא אפילו הורה על סגירת הסניף של תוכנית ז'נווה ברמאללה, רק כי הוא מזוהה עם שנוא נפשו יאסר עבד רבו).

מצד שני, אבו מאזן כבר מעל 80, הוא עייף, הוא מותש, הוא מפוכח ודי נמאס לו. הוא יצא פראייר. סיכן את חייו ואת שמו ואת מורשתו בכך שזנח את דרך הטרור ונלחם בה בכל כוחו, ולא קיבל שום דבר בתמורה. בחודשים הקרובים אבו מאזן הוא חיה פצועה שמסוגלת לכל מיני דברים. כדאי להשגיח.

פגישת אבו מאזן-הרצוג השבוע ברמאללה. צילום: רויטרס