החודש נפגשו נציגי הקשת הדמוקרטית המזרחית עם אבו מאזן ברמאללה במטרה לסגור שלום בימינו.
את המפגש ליוותה תקווה ידועה בת כל הזמנים: עד כה נעשו הדברים שלא כהלכה, ומהיום הכל יסתדר. במילים מדויקות: האשכנזים לא הצליחו, עכשיו המזרחים יעשו שלום. ההיגיון פשוט: אנו, בני עדות המזרח, מכירים טוב יותר את התרבות הערבית כיוון שחיינו בארצות ערב דורות רבים.
בסדר, הסכם שלום כולנו רוצים, חפצי שקט תעשייתי אנחנו, ואם פעילי הקשת הדמוקרטית המזרחית יצליחו במקום שבו נכשלה הלוז'ה של מינסק, פינסק או פלונסק, סבבה. אכן, יהודים חיו בארצות ערב דורות רבים. אנחנו מכירים את הטענה שהחיים זה לצד זה לפני הציונות היו יפים, והיחסים היו ידידותיים. אני לא רוצה להתווכח עם זה ולא רוצה להפעיל מד ידידות כדי לבדוק מה פירושה המעשי של ידידות כזו, אלא להפך: חשוב לי דווקא לקבל את חיי השיתוף הערבי־יהודי ארוכי הטווח האלה כדי להעלות סוף־סוף נקודה שאף פעם לא משתמשים בה.
אם היהודים חיו בצד ערבים ביחסי שכנות, נובע מכך דבר שנשכח בכל שיחה או כתיבה: ברור שכל ערבי ידע שהיהודים נמצאים לצדו רק כיוון שהם בגלות מארצם. אל ארצם זו הם מתגעגעים, ומבקשים לשוב אליה בתפילות שהוא שומע אותם אומרים יום־יום. אין ערבי או ערבייה, החל בעקרת הבית הפשוטה בחושה ועד למשכיל או איש דת בארמון עם הרמון, שלא ידעו שהיהודים החיים לצדם כמהים לשוב לארצם, ארץ ישראל, דהיינו פלסטין.
דיברתי עם מנכ"לית הקשת הדמוקרטית המזרחית יעל בן יפת בשובה מרמאללה. היא הייתה אחת מחמשת הנציגים בפגישה עם אבו מאזן. הזכרתי את הטיעון שהיו חיים שלווים בין יהודים לערבים בארצות ערב. היא אומנם אמרה שאין לעשות אידיאליזציה, אבל גם סיפרה על תנועות יהודים נגד הציונות בעיראק, על ערבייה שהגנה על משפחה יהודית בבגדד בזמן הפרהוד ועוד. האזנתי בעניין אמיתי. השתתפתי בתקוות העולות מסיפורים כאלה. בין סיפורי השילוב של היהודים בארצות ערב היה אף מעשה שמתגלגל במשפחתה: במרוקו, המלך נכנס יום אחד למבנה המשרדים בארמון, ואף לא אחד נמצא במשרדים. הוא עבר חדר אחרי חדר, וכולם ריקים. "מה קורה כאן?" הוא שאל, ואז השומר בשער אמר לו: "מה, אתה לא יודע? היום יום כיפור".
"סיפור יפה", אמרתי, "והוא מחזק את דברי, הוא מראה שכל ערבי יודע גם ששכניו היהודים יושבים כל שנה בתשעה באב על הרצפה, צמים ובוכים על חורבן בית המקדש בירושלים. זאת אומרת, שהחיים המשותפים עם הערבים לימדו את הערבים שהמצוקה הגדולה של שכניו היהודים היא כמיהתם לשוב למולדתם ישראל. האם יהיה מוגזם לבקש אם כן מן הערבים שאיתם אנחנו מדברים כיום לקבל זאת? להפסיק לבזות את הציונות כתנועה קולוניאליסטית שבה אנשים מתנחלים בארץ לא להם, בוודאי להפסיק את העיוות שמדובר באנשים מאירופה שבאו לארץ ערבית בלי סיבה. אם מדברים על הקשרים הארוכים בין יהודים לערבים, צריך שתזכירו, וכולנו נזכיר, את מה שהערבים יודעים מן החיים יחד".
יעל בן יפת אמרה שאין דיונים כאלה, ושהיא לא מכירה דיונים כאלה. "בשביל זה צלצלתי", עניתי, "אני משתדל לדון במה שאין עליו דיונים".