עם כניסתו של נפתלי בנט לתפקיד שר החינוך, כתבתי לו מכתב פתוח, וביקשתיו לשקול היטב את ביטול דירוגם של בתי הספר התיכוניים על פי אחוזי הזכאות בבחינות הבגרות.



מדובר באחד הגורמים המרכזיים להפיכת התיכונים לתעשייה של ציונים, שקרים ורמייה בקנה מידה שמעולם לא ידענו. מאז החלת האמצעי ההרסני הזה לתיכונים, כל המערכת נכנסה לדיבוק, לקיבעון מחשבתי, לחתירה לכיוון אחד בלבד: ציון עובר לכל תלמיד בכל מחיר, כולל מכירת כל הערכים הבסיסיים שכל חברה נורמלית חיה על פיהם. לדאבון הלב, בנט לא מצא לנכון אפילו לענות. במקום זאת עוסקים ב"סרדינים". זה מה ש"הדייג" גם ידוג מן המערכת ולא יותר.



אין זה סוד שלפני כעשור וחצי הוחלט למדוד את הצלחתם של בתי הספר התיכוניים לפי מדדים כמותיים בלבד הלקוחים מסקטור התעשייה. מערכת החינוך אינה מפעל תעשייתי, אינה מכולת ואינה חברת הייטק. מי שהפך אותה לכזאת חטא בחטא חמור. אחד ההיבטים של הנדוס מערכת החינוך והפיכתה למערכת תעשייתית הוא דירוג בתי הספר התיכוניים על פי מדד אחד: זכאות לבגרות. מכאן שכל בתי הספר התיכוניים הושמו תחת לחץ כבד מנשוא של כל הגורמים החוץ־חינוכיים שיש להם אינטרס להראות הישגים משמעותיים בתחום אחריותם: שרי חינוך, ראשי ערים וראשי רשויות אחרות, רשתות חינוך וכדומה. כדי להגדיל משמעותית את אחוזי הזכות לבגרות, ננקטו שתי פעולות הרות אסון: רמת הלימודים הותאמה, משמע הורדה שאולה, לכלל התלמידים כדי שכולם יוכלו לזכות בתעודת הבגרות המיוחלת. שנית, כדי להראות הישגים ממשיים, מורים ומנהלים נדרשו להנחיל לימודים לבגרות לכל, כולל תלמידים שמסיבות כאלה ואחרות לא יכלו עד החלת התוכנית הזו לזכות בתעודת בגרות.



שתי התופעות הביאו לביצוע מהלכים איומים. מורים שחוששים שפרנסתם תיפגע קשות החלו מעניקים לתלמידים ציונים סופיים, היינו ציוני מגן, גבוהים במיוחד כדי שכולם יעברו. הציונים הללו הם בלתי ריאליים לחלוטין, ואין בינם לבין רמתם של רבים מהתלמידים שום הלימה. רמת לימודים נמוכה מאוד והערכה מופרכת של התלמידים הביאו לפגיעה אנושה בתלמידים עצמם. התלמידים בעלי מסוגלות למידה גבוהה נפגעים, כי רמת הלימודים נמוכה מן הנדרש במוסדות להשכלה גבוהה. גם התלמידים בעלי מסוגלות למידה נמוכה נפגעים, כי העובדה שהם הצליחו בבחינות הבגרות בזכות עזרתם הנדיבה של המורים במתן ציון מגן לא מאפשרת להם להתקבל לשום מוסד להשכלה גבוהה. מכאן הדרך למכללות פרטיות פתוחה. מדינת ישראל מבזבזת מיליארדי שקלים רק בגלל טפיחה עצמית על השכם של כמה פונקציונרים אינטרסנטיים. זה לא ייאמן.



אותו נושא הצמיח תופעות שליליות נוספות. אחוזים משמעותיים מבין התלמידים נעדרים מבית הספר בגלל סיבות שונות. כל המאמצים להחזירם עולים בתוהו. וראה נא איזה פלא: בסוף שנת הלימודים, כשבחינות הבגרות בפתח ואחוזי הזכאות פועלים כמאכלת על ראשם של המורים, לאותם תלמידים שלא ראו ממטר את בית הספר נרשם ציון סתמי של 60־65. זו פגיעה בתלמידים שהגיעו לבית הספר כל שנת הלימודים ושבמאמצים רבים הצליחו להשיג ציון דומה לזה של הנעדרים. המסרים הם אנטי־מוסריים בעליל, כדי לא לומר בלתי חינוכיים. והאמת היא שלאיש לא אכפת. מי שלא ראה את הסחר מכר של מתן ציוני מגן לתלמידים מעולם לא ראה שוק במובן הגרוע ביותר של המילה.



מי שעתיד החינוך וההשכלה בארץ יקר לו, חייב להפסיק את הנוהג המגונה הזה. מי שרוצה לחזק את החזקים ולשפר משמעותית את מצב המתקשים, חייב לשנות מן השורש את המציאות הנוראה הזו. יש לחפש אלטרנטיבות להערכה הן של בתי הספר והן של התלמידים. גם “עם הספר" יכול ללמוד מעמים אחרים. 



הכותב הוא היסטוריון ומתמחה בביטחון לאומי