1. הכרזת המלחמה של שרת המשפטים איילת שקד ושל היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין בפוליגמיה הייתה כמעט מתבקשת. מדובר בעבירה פלילית שעונשה מאסר, וחשוב מכך - בתופעה שפוגעת באופן קשה ביותר בנשים (כשבאופן מפליא ארגוני הפמיניסטיות לא שמו אותה מעולם בראש סדר העדיפויות שלהם) ובילדיהן. ולמרות כל זאת, עושה רושם ששקד ווינשטיין עוברים ליד פצצת הזמן האמיתית שמייצרת הפוליגמיה וכלל לא מבחינים בה. 


הבדואים - שאצלם התופעה רחבה במיוחד - אינם עבריינים, שהרי אף אחד מהם לא באמת רשום כמי שנשוי לשתי נשים. אם שרת המשפטים והיועץ יפשפשו ברישומי משרד הפנים הם יגלו שלעתים הראשונה משתי הנשים רשומה כגרושה, ולעתים השנייה לא רשומה כלל. היא יולדת לבעלה ילדים, היא חיה איתו, הוא מקבל בזכותה קצבאות לרוב, וכל זה כשהמחשב של משרד הפנים אינו יודע שהיא קיימת כלל. 


אבל לא הסיפור הפלילי חשוב כאן וגם לא העלויות הכלכליות שגורמת למדינה משפחה שכזו. מדובר בבעיה לאומית מהקשות והמסוכנות שיש. אם להיות ברור יותר, בחסות הפוליגמיה הולכת ומתפשטת בנגב מושבה פלסטינית רחבת היקף. בין חמישית לשליש מהבדואים בנגב - 40־60 אלף איש - הם פלסטינים או בני פלסטיניות. כמעט לכל בדואי שני בנגב יש קרובי משפחה פלסטינים ברמאללה, בשכם, בעזה או בחברון. 


הנה קצת נתונים. בנגב חיים היום יותר מ־200 אלף בדואים, בחלוקה לכ־35 אלף בתי אב. אם ניקח את ההערכה המקובלת שלפיה כ־35% מהמשפחות הבדואיות פוליגמיות, אנחנו מדברים על יותר מ־10,000 בתי אב שבהם יש יותר מאישה אחת. 


מי האישה השנייה במשפחות האלה? ובכן, כאן הסיפור הגדול. ברוב הגדול של המשפחות, לפי ההערכות הרבה יותר מ־70%, האישה השנייה היא פלסטינית. פעם קנה אותה הבדואי בעזה, היום הוא קונה אותה ביהודה ושומרון. למה לבדואי לקחת אישה שנייה פלסטינית ולא בדואית? משום שהאישה הפלסטינית היא המשתלמת בנשים. כשבדואי לוקח לבנו בת משבט בדואי אחר, הוא מחויב לתת בהמשך את בתו שלו לבן השבט השני, אם יתבקש. אצל הפלסטינית זה לא קיים. כשנישואים של בני זוג בדואים משתבשים, מכל סיבה שהיא, מתהווה בין המשפחות סכסוך שיכול להידרדר בקלות לשפיכות דמים.


אצל הפלסטינית אין בעיה כזו. לפלסטינית, בניגוד לבדואית, אין "אבא". הפלסטינית היא סוג של עובדת זרה. מרגע שהיא עברה ברכבו של הבדואי מחברון אל השבט שלו, היא רכושו לכל דבר ועניין. אין מי שידאג לה, אין מי שישמע את תלונתה, אין מי שידאג לאינטרסים שלה. רשויות המדינה, מהמשטרה דרך כל גופי הרווחה, אינן אופציה עבורה משום שהיא שב"חית. שוהה בלתי חוקית. בקיצור, 5,000 דינר ולחיצת יד מפרידים בין מגוריה כרווקה בשטחים למגוריה כאישה נשואה כאן, בנגב.  


# # #


לפני תשע שנים חיבר מרכז המידע והמחקר של הכנסת (ממ"מ) מסמך בנושא הזה. "בדואים רבים מעדיפים נישואים עם ערביות מחוץ לישראל, משתי סיבות עיקריות", מסביר הנייר, "ראשית, תשלום המוהר עבור האישה עשוי להיות נמוך יותר מאשר עבור אישה ישראלית; שנית, האישה מתנתקת ממקום מוצאה וממשפחתה ונעשית תלויה כמעט לחלוטין בבעלה וקלה יותר לשליטה מאשה ישראלית". 


ויש עוד סיבה אחת. "מאז 2003 פלסטינים הנישאים לערבים ישראלים לא יכולים לזכות באזרחות ישראלית. לנשים הבאות לישראל במסגרת זו אין כל מעמד חוקי או זכויות רפואיות וסוציאליות בישראל, והן תלויות לחלוטין בחסדי בעליהן. היות שהנשים נחשבות לשוהות בלתי חוקיות בישראל, הילדים המשותפים לבני הזוג רשומים על שם האב, ושלא כמו האם יש להם מעמד חוקי בישראל. היות שהילדים רשומים על שם האב, הוא מקבל עבורם את קצבאות הילדים". 


המלחמה של שקד ווינשטיין לא תצלח משום שהמסורת השבטית חזקה משניהם גם יחד. אישה שנייה בחברה הבדואית היא סמל סטטוס. היא דרך להרחיב את החמולה ולהעצים את חוזקה. היא גם דרך להגדיל את הכוח האלקטורלי של החמולה בבחירות לרשות המקומית. 


חזרה למספרים. כאמור, הרוב הגדול של הנשים השניות הן פלסטיניות. כאמור, לפי ההערכות זה המצב ביותר מ־70% מתוך 10,000 המשפחות הפוליגמיות. כדי להיות בצד הבטוח והממעיט, בואו ניקח בחשבון שאישה כזו מביאה לעולם 4.5 ילדים בלבד (לפי מחקר שנערך בהשתתפות ארגון שתי"ל והמועצה לכפרים לא מוכרים, מספר הילדים הממוצע למשפחה בדואית עומד על 6.8). הנה לנו 7,000 נשים ועוד 31 אלף ילדים פלסטינים למהדרין, ובסך הכל כמעט 40 אלף פלסטינים מתוך 200 אלף הבדואים. חמישית מהבדואים בנגב, כשהחישוב מוטה באופן קיצוני למטה.


קחו לדוגמה את חה"כ טאלב אבו עראר, שסיפור שתי הנשים שלו תופס בכל פעם מחדש את הכותרות. אביו של אבו עראר נישא לשתי נשים. הראשונה, הבדואית, ילדה לו 13 ילדים. השנייה, שמקורה בעזה והיא צעירה ממנו ב־30 שנה, ילדה לו עוד 11. לח"כ אבו עראר, אם כן, יש כאן 11 אחים מאמא פלסטינית (אבו עראר, בתגובה: "אני לא עונה לך על המשפחה של אבא שלי. תשאל את עצמך למה רק לנו אוסרים איחוד משפחות ולמה רק ערבי לא יכול לבחור עם מי להתחתן. מעבר לזה, השרה איילת שקד לא מתעניינת בריבוי נשים, היא רק רוצה לצמצם לנו את הילודה").


ובכן, תשאלו, מה הבעיה? מה ההבדל בין ילד פלסטיני לילד בדואי? מה זה משנה מאיפה אמא שלו? הרי שניהם נולדים כאן, שניהם לומדים כאן בבית ספר, שניהם גרים זה לצד זה.


זהו, שההבדל עצום. לילד הפלסטיני שנולד בלקיה או בתל שבע אין קשר למקום שבו הוא נולד. אמא שלו היא האישה הנחותה מהשתיים ולפיכך הוא עצמו נמצא במעמד נמוך בהרבה מאחיו הבדואים המקוריים. למי, אם כך, הוא כן קשור? למשפחה של אמא שלו. לאלה שאצלם הוא לא סוג ב'. לסבא ולסבתא, לדודים ולדודות, לבני הדודים ולקרובים הרחוקים יותר. כולם כולם פלסטינים. כולם מחברון, מבני נעים או מאל ערוב. אליהם הוא נוסע לסופי שבוע. הם המשפחה האמיתית שלו. וכשהם נמצאים במאבק לאומי מול מדינת ישראל או מול צה"ל - אני אפילו לא מדבר על מקרה שבו צה"ל פוגע בבן משפחה או בשכן של בן משפחה - הזיקה שלו אליהם ברורה. 


מכאן גם ברור למה הבדואים רואים עצמם יותר ויותר כפלסטינים. מכאן גם לא צריך לתמוה מדוע בכל הפגנה שלהם, ולא משנה באיזה נושא ואיזה עניין, נשלפים מיד דגלי פלסטין. 


# # #


כדי להיות מדויק יותר בדקתי השבוע בכמה אנשים מדובר, ולצורך העניין דגמתי כמה יישובים בולטים. חשוב להבין שזו משימה כמעט בלתי אפשרית, שכן לשום רשות במדינה ולשום מאגר נתונים רשמי אין מספרים מדויקים. מי שרשומות במאגרים הן רק אותן פלסטיניות שאושר להן הליך של איחוד משפחות, הליך שלא קיים כבר יותר מעשר שנים, ושנרשמו כישראליות. כל האחרות, הלא חוקיות, לא רשומות כלל. ועדיין, גם כשמביאים בחשבון שרוב הנשים הפלסטיניות כלל אינן מוכרות למערכת, המספרים מבהילים. 


הנה כמה דוגמאות, נכונות למאגר הנתונים של שנת 2006 (מאז המספרים רק עלו). ברהט, הגדולה שבערים הבדואיות, התגוררו אז 1,118 נשים שמקורן בעזה וביו"ש, שהביאו לעולם 5,207 ילדים. בסך הכל 6,325 בעלי מוצא פלסטיני מתוך אוכלוסייה שמנתה אז 41,889 - יותר מ־15%. אלה, יוזכר שוב, רק הפלסטיניות הרשומות שאושר להן איחוד משפחות כדין, אלה שלפי כל ההערכות הן מיעוט. 


בעיירה תל שבע נספרו 120 נשים מיו"ש ועוד 205 מעזה. ל־325 הנשים הפלסטיניות הללו נולדו עד 2006 1,419 ילדים, ובסך הכל 1,744 מתוך אוכלוסייה של 13,218 תושבים. בלקיה התגוררו באותה שנה 1,017 פלסטיניות רשומות ומוכרות עם ילדיהן, מתוך 8,134 תושבים בסך הכל. 


איך שלא תהפכו את זה, מדובר בפצצת זמן. המספרים הולכים וגדלים. המידע עליהם הולך ופוחת. מספר הנשים הפלסטיניות שחיות כאן ויולדות כאן ואין לנו שום אינפורמציה לגביהן הוא בלתי נתפס. כאמור, יותר מחמישית, אולי שליש, מהאוכלוסייה הבדואית בנגב הן נשים פלסטיניות או מי שנולדו לאם פלסטינית. אם נביא בחשבון את הדור הבא, את מי שנולדו למי שנולד מאותה אמא פלסטינית, נוכל להעריך באופן גס שלכמחצית מהבדואים ואולי יותר מכך, יש קרובי משפחה פלסטינים. 


עכשיו נסו להיזכר בתוכניות לטיפול בתביעות הבעלות של הבדואים על אדמות הנגב - מוועדת השופט אליעזר גולדברג, דרך תוכנית פראוור ועד למתווה של בני בגין - שהמליצו כולן לרשום על שמם בטאבו קרקעות בהיקפי ענק, אף שבתי המשפט פסקו פעם אחר פעם כי אין להם זכויות משפטיות בהן. חלק גדול מהאדמות הללו, אם ייצאו התוכניות אל הפועל, יועברו ממדינת ישראל לבעלותם הישירה של עשרות אלפי פלסטינים. האם מישהו הביא את זה בחשבון? אם לשפוט לפי כל המסמכים שנכתבו בעניין עד היום, נראה שלא. 


כאן המקום לתמוה גם על השר אורי אריאל, הממונה על הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב, שמתעקש כבר תקופה ארוכה שלא להביע שום עמדה בנושא, ושאלמלא עצר אותו ראש הממשלה היה מביא לאישור כבר לפני כחודשיים את תוכניתו של בני בגין. 


ועוד הערה אחת אחרונה. אני מאלה שסבורים שהמדינה צריכה לשפוך בנגב מיליארדים. בחינוך, בתעסוקה, בטיפוח היישובים הבדואיים, בכל מה שיכול לייצר אצלם תחושת שייכות ומוטיבציה להשתלב. אבל כל מי שמסתכל על הנתונים שהוצגו כאן חייב להבין שהפתרון הזה מוגבל מאוד. ששום השקעה לא תזיז דבר אצל אחוז גבוה מאוד מהבדואים, שעבורם המאבק עלול להיות הרבה יותר ממאבק על זכויות או על תקציבים. מאבק לאומי. ישראל נגד פלסטין. 

2. ההתארגנות של בכירי המשטרה בדימוס, בניסיון למנוע את מפכ"לותו של גל הירש, מעוררת מחשבה. שהרי מצד אחד יש כאן חופש ביטוי שמאפשר לכל אחד, גם לניצבים ורבי ניצבים, לומר מה שעל לבו. 


מצד שני, יש כאן משהו עמוק הרבה יותר. משום שבדימוסי המשטרה שידרו לציבור הישראלי שמישהו גנב להם את המשטרה. שיש להם מניית בכורה בדיון סביב השאלה מי יכול ומי לא יכול להיות מפכ"ל. ממש כמו שבכירי האמנים שידרו לא מכבר שמירי רגב גונבת להם את התרבות הישראלית. שיש להם מניית בכורה בשאלה להיכן צריך ללכת ולהיכן לא צריך ללכת תקציב התרבות. וממש כמו שמישאל חשין ("מי שירים יד על ביתי אגדע את ידו") היה משוכנע שמישהו גונב לו את בית המשפט העליון. שיש לו מניית בכורה בשאלה מהם גבולותיו של שר המשפטים ומי יכול להגיד מה על בית המשפט. 


כל אלה לוקים קשות בתפיסת המשטר הדמוקרטי. כל אלה לא מבינים שהמוסדות הציבוריים שהם פועלים ופעלו בהם שייכים לנו, אזרחי המדינה. אנחנו שכרנו את שירותיו של מישאל חשין משום שהבנו שהוא יודע לשפוט. אנחנו חתמנו על חוזה עם גילה אלמגור כי ראינו שהיא יודעת לשחק. אנחנו מינינו את אסף חפץ משום שחשבנו שהוא יידע לתפוס גנבים יותר טוב מכולם. בית המשפט, התיאטרון והמשטרה הם שלנו. של כולנו. לא שלהם. 


וזה גם מה שקצת צורם לי במחאה של עובדי רשות השידור. כשהם מדברים על הפרנסה שלהם ועל מקום העבודה שלהם, לבי וכל כולי איתם. כשהם מציגים עצמם כשומרי הדמוקרטיה ואת השינוי הצפוי ברשות ככזה שימוטט אותה דמוקרטיה, אני אומר להם שישאירו לנו, כולנו, את הדאגה לדמוקרטיה. אין להם בעלות עליה ועל ההבנה מה טוב לה ומה היא צריכה. 


השבוע החליט ראש עיריית אשקלון, איתמר שמעוני, שלא לאפשר למנהלת שחתמה על עצומת תמיכה בסרבנים לנהל בית ספר תיכון בעירו. האזנתי לכמה אייטמים שטיפלו בסוגיה הזאת ברדיו וצחקתי. למה? כי שמעתי מראיינת בכירה אחת מסבירה שזה לא משנה כלל מה דעותיה של המנהלת ועל אילו עצומות היא חותמת, שהרי עמדותיה הן עניין פרטי שלה ואין ספק שהיא לא תכניס אותן אל בין כותלי בית הספר. 


ואז, רגע אחד לפני שהשתכנעתי, נזכרתי בסערת המורה אדם ורטה, ההוא שהכניס גם הכניס את דעותיו הפוליטיות לכיתה, ובכך שאז דווקא הסבירו לנו שחשוב מאוד שמורה לא ישתוק וחשוב שיביא את תפיסות העולם שלו לכיתה, כי רק ככה מקדמים את חופש הביטוי ואת השיח ואת הפלורליזם. דוגרי, התבלבלתי. 

3. אני מנסה כבר שנים לפענח את הנוסחה לחופש הביטוי בישראל ולא מצליח להבין מתי מותר לדבר ומתי לא, ביחס למי חשוב לשמוע קולות מרגיזים וביחס למי הם ייחשבו כהסתה, מתי אסור לסתום פיות ומתי מצווה לסתום אותם. 


לפני שבוע פורסמה בהבלטה גדולה על שערו של "ישראל היום" החלטתה של לשכת האתיקה של ההסתדרות הרפואית להדיח משורותיה את ד"ר סודי נמיר. נמיר, שאת הסיפור שהוביל להחלטה נגדו חשף לראשונה רן רזניק לפני כשלושה חודשים, הוא רופא משפחה ותיק ומוערך. לפני כמה חודשים הוא נטל חלק בדיון שנערך בפורום אינטרנטי שבו חברים 300 רופאים ושעסק בסוגיית "ילדי פונדקאים" שגדלים במשפחות חד־מיניות, והביע שם את דעותיו. 


"אני מאוד מוקיר את הסבלנות, ההכרה והאמפתיה לשונה, אך יש גבול גם אצלי אפילו מלהכיר בזה", כתב. "סוטה זה סוטה ואתה יכול לקרוא לו מה שאתה רוצה, זה סוטה. כל התועבה של אתמול נהייתה הנורמה של היום... זה לא ייגמר כאן". ד"ר נמיר טען שההומוסקסואליות תוביל לפדופיליה, וסיים ב"אני מרחם ומתפלל על כל אלו החולים בגופם ובנפשם ומקווה ומצפה לחברה מתוקנת, שם עוזרים לאלו עם בעיות ולא פוטרים אותם על ידי כך שאומרים להם: זה בסדר, אתה לא צריך טיפול, אתה פשוט שונה".


כשכמה מהרופאים בפורום הזדהו כחברי הקהילה ההומולסבית והחלו להגיב על דברי ד"ר נמיר הוא הוסיף: "חן חן על הליברליות המזויפת... אפשר להיות סובלן להפליא כלפי כל סטייה של אדם מהאוכלוסייה, אבל אפס כלפי רופא מהפורום עם דעה שונה משלך...". 


כמה ימים עברו לפני שרופאים חברי הפורום הגישו תלונה נגד נמיר ללשכת האתיקה של ההסתדרות הרפואית ודרשו להשעות אותו מחברות בלשכה. שתי טענות מרכזיות הם העלו כלפיו. האחת, שבדבריו היו משום הסתה, פגיעה וחוסר קולגיאליות. השנייה, שעמדתו שלפיה הומוסקסואליות היא מחלה המבוססת על גישה שאינה מקובלת היום בעולם הרפואה.  


עוד שבוע עבר וד"ר נמיר פרסם סוג של התנצלות. "דברי נאמרו בהשקפה דתית אישית כדעת התורה, בשל כך איני טוען שהם משקפים מסגרת מקצועית כלשהי, לא עמדת הלשכה לאתיקה של הר"י ולא שום מוסד אחר שבו אני מועסק. אני מתנצל אם פגעתי במי מהחברים הרופאים או בכל מי שרואה עצמו נפגע". לנמיר גם היה חשוב להדגיש נקודה נוספת. "למרות הגישה שהועלתה, אמור היה להיות ברור שכל אדם באשר הוא שיפנה אלי לקבל עזרה, בהתעלמות מוחלטת מהדרך שבה הוא החליט להנהיג את חייו, יזכה לרגישות, למסירות ולמקצועיות ככל שביכולתי, בדיוק כפי שהייתי מתייחס לאישה הפונה ומבקרת מיד לאחר שביצעה הפלה יזומה בניגוד להלכה, ואף ברגישות יותר מכל אחד אחר מפני פגיעותה. מפני שאותה תורה שמצווה עלינו לנהוג בקדושה ובטהרה, ולהילחם על כך, היא זו אשר מצווה אותנו לעזור לכל אחד כבן משפחתך ממש". נמיר גם הזמין את המחנות החלוקים להיפגש לשיחה של פנים אל פנים ו"להגיע להבנה של השני וליישור ההדורים", וסיים ב"אין  דבר גדול יותר מהשלום". 


שתי הערות חשובות יש לציין כאן. האחת, שגם בהינתן עמדותיו הפרטיות וההלכתיות של נמיר, אין ויכוח על כך שההתבטאויות שלו היו פוגעניות ומעליבות עד מאוד. השנייה, שאם היה מתברר שעמדותיו אלה גורמות לו לפגוע או להפלות לרעה ולו מטופל אחד, הייתי הראשון שקורא לקחת לו את רישיון הרפואה. אבל זה לא המקרה. יתרה מכך, בית הדין של ההסתדרות הרפואית שדן בעניינו וזרק אותו מלשכת האתיקה ציין כי עדויות שהובאו בפניו מלמדות שמדובר ב"רופא מקצועי ומסור... אשר טיפל ומטפל בחולים מכל המגזרים ללא כל אפליה". 


אפשר להיתפס לפרוצדורות. לטעון שההתבטאות של נמיר סותרת החלטה ישנה של ההסתדרות הרפואית אשר לשאלה מה מותר ומה אסור לרופא להגיד או להגיד שדבריו פגעו בחבריו עד מאוד. בשורה התחתונה זה לא משנה. מדובר במהלך שכולו סתימת פיות. ברופא שפרסם את עמדותיו לפני 300 איש בפורום סגור, שביקש את סליחתם, שאין שום עדות או טענה שהפלה מתישהו מישהו ממטופליו לרעה. 


שוב התברר שיש קהילות שאסור להתעסק איתן, שאף על פי שהן צועקות "סובלנות, סובלנות" הן אינן סובלניות כלפי אף אחד שחושב אחרת מהן, ושיש סוגים של סתימת פיות שצולחים את כלי התקשורת בקלי קלות.