ההחלטה למנות את גל הירש למפכ"ל: רעיון טוב, ביצוע רע

היה ברור שבמשטרה תהיה התנגדות חזקה למינוי מבחוץ, ועוד של תת־אלוף בלבד. במצב כזה היה השר גלעד ארדן צריך לבחור מועמד שאין בעברו שום סימני שאלה ופגמים, אמיתיים או מדומים. היה עליו לערוך חקירה משלו קודם שהחליט על המינוי, שבו שיחק בעצם לידי המתנגדים למינוי חיצוני. הוא יכול היה להעריך שהירש יהיה טרף קל יחסית למתנגדים מסיבות שונות.
 

זה פספוס של ארדן ועכשיו הוא די מסובך. אם מינוי הירש לא יצא לפועל, יחטוף השר השואף לגדולות מכה רצינית, וברחוב בלפור 3 בירושלים, מותר לנחש, יפציע חיוך של שביעות רצון.

2. לקראת מינוי יעקב ליצמן לשר הבריאות, נכתב שוב ושוב כי הוא יהיה השר החרדי הראשון מאז כהונת מנהיג אגודת ישראל בעבר הרב לוין בממשלות ישראל עד 1952. לא מדויק, ועושה עוול למנהיג חרדי אחר, בנימין מינץ.
 

מינץ, חסיד גור נכבד, היה מנהיג פועלי אגודת ישראל, מפלגה אחות של אגודת ישראל, אך בשונה ממנה ציונית־לאומית, עם התיישבות, גרעיני נח"ל ותנועת נוער חלוצית - עזרא. ועם זאת, כפופה למועצת גדולי התורה. לפעמים התמודדה בבחירות לבד, לפעמים ב"חזית דתית תורתית" עם אגודת ישראל ולפעמים ניהלה משא ומתן להצטרפות למפד"ל.
 

ב־1960 נכנס מינץ לממשלת בן־גוריון כשר הדואר, בניגוד לעמדת מועצת גדולי התורה. בתגובה הוציאה המועצה כתב חרם נגדו והוא אף גורש מהשטיבל של גור שבו התפלל. ירדו לחייו ורדפו אותו עם כל ה"שטיקים" החרדיים הידועים. הזמינו לו אמבולנסים בשל התקפי לב שקיבל כביכול, ופרסמו מודעות אבל על מותו. כעבור פחות משנה הלך לעולמו בגיל 58, ואתם יכולים לתאר לעצמכם מה אמרו על כך החרדים.

3. כמו בכל שנה כמעט, גם השנה ליווינו את אחד מנכדינו לכיתה א'. ליווינו אותו מרחוק בברכה ובתפילה שגם ילמד וגם יתחנך בבית הספר. הילד היה נרגש, כך דווח לנו, וצעד בגאווה לכיתתו כשהוא מחובק ומנושק בידי הוריו, אחיו ואחיותיו. עם תום הטקס, עלה פתאום בדעתי שאיני זוכר כלל את היום הראשון שלי בכיתה א' בבית הספר מוריה בתל אביב. נכון, עברו מאז כמה שנים טובות והזיכרון אינו מה שהיה פעם, ובכל זאת מוזר. חוויית ילדות כזו אינה אמורה להישכח. ואולי לא הייתה אז חוויה כזאת ואמא העסוקה, ואולי סבתא, פשוט שמה אותי שם ונפנתה לענייניה. הייתכן? נראה שכן.
 

מכל מקום, מי שהביא אותי לבית הספר מוריה הביא אותי לבית ספר ייחודי. הקימו אותו יוצאי גרמניה, רובם אקדמאים, שנמלטו ממנה בשנות ה־30. וכך, היו לנו בבית הספר העממי מורים ומנהלים שהם דוקטורים ולימים גם פרופסורים, והייתה גם משמעת יקית. ותתפלאו, זה הסתדר עם האופי הצברי והשובב שלנו, ואפילו הרווחנו מזה.