סקר בקרב מורים שפורסם אתמול חשף תמונה מביכה: 69% לא יודעים מה קרה בכ"ט בנובמבר, מחצית לא יודעים אילו מדינות גובלות בישראל או מהו "הקו הירוק", ו־77% לא יודעים לנקוב בתאריך רצח רבין, שמדי שנה מצוין בטקסים בכל מערכת החינוך.



בצירוף מקרים קוסמי, אתמול גם הודיע שי פירון שהוא מתפטר מהכנסת ולוקח על עצמו תפקיד חינוכי בשדרות. דהרת הביקורת לא איחרה – נו באמת, מה הוא חושב לעצמו? כי מי שנכנס לפוליטיקה צריך לדעת לשבת על ספסלי האופוזיציה ולא רק בכורסת עור הצבי, ואחרת – שלא יבוא.


גם אם ברמה העקרונית זה נכון, הביקורת מיותרת ואפילו הרסנית במקרה הספציפי של פירון. מדובר באיש חינוך בכל רמ"ח אבריו, שהגיע לכנסת במטרה מוצהרת להיות שר חינוך ולהשפיע משם. אפשר להסכים עם הדרך שלו ואפשר שלא, אפשר להעריך אותו ואפשר להטיל ספק בכישוריו, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו: הוא איש מקצוע עם שליחות ודרייב, ומשראה שהמציאות הפוליטית התהפכה עליו, לקח על עצמו תפקיד חינוכי פר אקסלנס – ועוד בפריפריה. יש משהו שראוי יותר להערכה?


הסיפור הזה עצוב כי הוא מייצג. הרי כולנו רוצים מקצוענים חדורי שליחות שיציפו את מסדרונות הכנסת ויעלו את הרמה. אבל למה שאיש מקצוע טוב ירצה לספוג דלי ביוב של שנאה על הראש כל יום, בתירוץ שזה חלק מ"המשחק הציבורי" והתגמול על כך שהוא בא להשקיע את הנשמה? יש הבדל תהומי בין הצורך בביקורת על אנשי ציבור לבין רדיפה. תראו מה קרה לגל הירש. גם אם מדובר במינוי שנוי במחלוקת, מכאן ועד לעליהום בשבוע האחרון הדרך ארוכה. כאילו המסר לכל מי שמציע את עצמו למשרת מפכ"ל הוא שמעכשיו כולם מחזיקים בחצים, והוא עצמו הופך למטרה.
 
רודפי השלמות מואסים גם בגבי אשכנזי לפני שבכלל הצטרף למפלגה כלשהי, ולא ממש מזיז להם שווינשטיין החליט לסגור את התיק נגדו. זה לא טוב מספיק בשבילם. אבל הטהרנות גורמת רק לסוג מאוד מסוים של אנשים להגיע לכנסת – כאלה שמעולם לא בנו שום דבר, ולכן גם לא טעו ואין להם מה לדאוג, או כאלה שלא באמת אכפת להם מה יגידו, כי בכל מקרה הם באו לקדם רק את עצמם ובעיקר לצעוק.

הטהרנות פועלת לכאורה למען הדמוקרטיה, שהרי יש לשמור עליה פן תיפגע. אבל הטהרנות לא שומרת על הדמוקרטיה. רחוק מכך. אם לחזור לעניין הידע הכללי בכיתות, אולי תזכורת קטנה לגבי מהות הדמוקרטיה, כמו שלומדים בשיעורי אזרחות:
 
1. האופוזיציה לא אמורה רק לנסות להפיל את הממשלה בכל מחיר, אלא להציע אלטרנטיבה טובה יותר עם חזון מושכל שהושקעה בו מינימום מחשבה. אם היא עסוקה רק בפרובוקציות, דילים וקונספירציות, היא נכשלת בתפקידה.

2. התקשורת היא אומנם "כלב השמירה", אבל היא לא אמורה לתקוף באגרסיביות עדרית כל מה שזז. היא אמורה לבקר באופן מושכל ועקבי, כזה שיאפשר תיקון ומעקב.

3. הוויכוח הציבורי הוא חשוב, אבל מטרתו להגיע בסוף להתקדמות. בלי הסכמה ופשרות, אין תכלית לוויכוח.  קצת שכחנו, אבל שלושת עקרונות הדמוקרטיה הם לא רק פלורליזם וסובלנות לדעות אחרות, אלא גם עקרון ההסכמיות.