התמונות שאנו רואים מאירופה מזעזעות. אוניות מהגרים מאפריקה ובהן מאות אנשים טובעות על יושביהן, פליטים המנסים לברוח ממלחמות בסוריה ולבקש לעצמם עתיד טוב יותר - מחכים ימים ארוכים על רציפי הרכבת בתחושת ייאוש כבדה, שיירות של אנשים עם מעט מיטלטלים בידיהם מסומנים במספרים על ידם, נשים, ילדים ופעוטות מחפשים עתיד טוב יותר ומתחמקים ממשטרת הגבולות, משאית ובה 70 גופות פליטים.
התמונות האלה מזכירות לכל יהודי מחזות איומים מההיסטוריה הקרובה. תמונת איילן כורדי בן ה־3, פליט מסוריה, שטבע למוות עם אמו ואחיו כשניסו לעבור עם סירה מדרום טורקיה ליוון, כשגופתו מוטלת בחופי טורקיה ופניו אל המים, הפכה השבוע לסמל הטרגדיה של המהגרים לאירופה.
אבל אם נהיה לרגע ישרים עם עצמנו, התמונות, מזעזעות ככל שתהיינה, לא מראות קמצוץ ממה שקורה בסוריה עצמה. עד עכשיו נרצחו שם בידי ממשל אסד בארבע שנים כ־165 אלף בני אדם, מחציתם אזרחים, ומתוכם עשרת אלפים ילדים. מאז פרצה שם מלחמת האזרחים נפצעו מיליון וחצי איש. תמונות של ילדים מרוטשים הגיעו מדי פעם לעיני המערב. אבל הזעזוע הגדול שישנה סדרי עולם לא קרה. מדי פעם הייתה התערבות נקודתית. כשאסד השתמש בנשק כימי ורצח מאות, האו"ם הוציא דוח רפה במיוחד, אבל בגדול, אירופה חשבה שזה לא עניינה. היא לא שלחה כוחות, לא התערבה, לא עצרה את מרחץ הדמים. אירופה העדיפה לחשוב שמה שקורה בסוריה הוא בעיה של האסלאם, ושמה שקורה באפריקה - העוני, המלחמות והבורות - הוא כבר בעיה של העולם השלישי.
חלק מהמדיניות הזאת נבע משובע ומעצלנות, המאפיינים עמים עשירים שיושבים לבטח, אבל חלק מזה נובע גם מייסורי מצפון בעקבות ההיסטוריה האירופית הרצחנית. מצולקת מהקולוניאליזם, מצולקת משתי מלחמות עולם, אירופה הפכה ליבשת שבאופן כמעט היסטרי נמנעת מכל מה שמדיף ריח של עימות צבאי, בטח עם האסלאם, ומכל מה שדורש ממנה התערבות פעילה במדינה אחרת. פרויד אולי היה מגדיר את המצב הנפשי הקולקטיבי הזה כהדחקה. שלא לומר הכחשה.
אסלאם במקום פילוסופיה
דיברתי השבוע עם מי שיכול להיות ה"פסיכולוג" לצורך העניין, שינתח את הבעיה טוב מכולם: צבי מזאל, שהיה שגריר ישראל גם במצרים וגם בשוודיה, והיום הוא חוקר של האסלאם העכשווי במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. מזאל מכיר מקרוב את המנטליות הערבית ואת המנטליות האירופית. האבחנה הבסיסית שלו היא שאירופה מנסה שוב ושוב להחיל את המנטליות שלה על העולם הערבי. אירופה רוצה להישאר הומניסטית, חומלת, דואגת לזכויות הפרט, בלי להבין שהיא מסכנת את עצמה.
"למה זו סכנה?", שאלתי אותו. "כי אירופה משתנה ללא הכר", השיב מזאל, "מיליוני מהגרים, רובם מוסלמים, כבר חיים בשטחה. מיליונים נוספים יגיעו בתוך שנתיים. זה איום. ראשית, מפני שאין להם יכולת וכסף להתמודד עם כזאת הגירה בבת אחת. ביוון יש 25% אבטלה, בספרד ובאיטליה כ־18%. אין למדינות האלה כסף להחזיק כל כך הרבה נתמכי רווחה. ושנית - מפני שהמיעוט הזה איננו מיעוט שחפץ להיטמע. זהו מיעוט דתי, שככל שיתחזק, יוכל להשתמש בדמוקרטיה האירופית כדי לשנות את אופיין של המדינות. במקום שלומדים בו אסלאם, לא ילמדו פילוסופיה מערבית, ובטח לא על השואה. חוקי השריעה, כמו למשל החוק שלפיו גבר יכול לשאת כמה נשים, יגברו על החוקים הקיימים. נשים יופלו לרעה וההפרדה הקדושה באירופה בין דת ומדינה תיגמר".
העובדות מלמדות שמזאל צודק. הפליטים שמגיעים לא רוצים להישאר במזרח אירופה, אלא מנסים להגיע לאירופה המערבית, שם הם מקבלים סל קליטה למהגרים, הכולל תקציב מחיה לכמה חודשים, דירה, אולפן ללימוד השפה וליווי למציאת עבודה. כל זה נעשה באירופה כחלק מהמאמץ לשלב את האוכלוסייה ולהפוך אותה לאירופית, דוברת השפה - אבל זה לא באמת קורה, הם מבקשים להישאר בשכונות הסגורות שלהם ואחוזי האבטלה רק הולכים ועולים.
תשכחו מאמנת דבלין
אז מה עושים? מרקל מבקשת שיתוף פעולה בין המדינות, פיזור האוכלוסייה באופן שווה בין חברות האיחוד ויישור קו לפי אמנת דבלין. זה לא יקרה. היכולות של מדינות מערב אירופה לקלוט את הפליטים ומהגרי העבודה גדולות פי כמה מהיכולות של מדינות כמו יוון והונגריה. שיתוף הפעולה שצריך ויכול לעבוד לטווח ארוך, הוא סיוע בפתרון הבעיות באותם מקומות שבהם הן נמצאות. לא לחכות שהבעיות יגיעו לאירופה.
כזכור, אירופה המערבית ידעה לעשות זאת כאשר התפרקה ברה"מ: הם השקיעו בלי סוף בתשתיות במדינות מזרח אירופה, במוסדות, בחינוך, בכל מה שיקדם את המדינות האלה כדי שיוכלו להוות אופציה עבור הצעירים וכדי שיוכלו להיות חלק מהאיחוד. אירופה לא השקיעה עשירית מהכסף הזה ועשירית מהמאמצים האלה במרכז אפריקה ובצפונה, שם שיעור העוני הולך ועולה, ואף לא בסוריה, כאמור.
כדי לפתור את הבעיה מן השורש אין מנוס מהתערבות למען הפליטים ומהגרי העבודה בתוך ארצות מוצאם, גם אם הדבר דורש הפעלת כוח צבאי כדי להגן על האזרחים. מי שמצפונו באמת מייסר אותו צריך גם להיות מסוגל לקום מהכורסה או לעשות מעשה, אחרת יגלה באיחור שהכורסה היא כל מה שנותר מביתו המרווח והנוח. אירופה, שגם למדה מעברה וגם דואגת לעתידה, צריכה עכשיו להקים מחנות פליטים מוסדרים בסוריה כדי להגן על האזרחים מפני רצח עם, ולגבש תוכניות שישאירו את צעירי יבשת אפריקה לפתח את ארצות מולדתם.
באירופה חוששים עכשיו מעלייה של גורמים ימניים קיצוניים שירכבו על גלי השנאה למהגרים המוסלמים, צחוק הגורל הוא שאלה גם אלה שותפים בשנאתם ליהודים, אותם יהודים שמסתכלים בלב כואב על הנעשה שם בימים האחרונים. צחוק הגורל הוא גם שזו אותה אירופה המטיפה לנו מוסר על הטיפול שלנו בקליטת המסתננים מסודן ואריתריאה, ונזעקת בכל פעם שישראל בונה בירושלים - כאילו זה מה שמבעיר את המזרח התיכון.
ואולי גם ישראל יכולה ללמוד לקח. המצוקה הכלכלית והיעדר התקווה לעתיד טוב יותר במחנות הפליטים ביהודה שומרון הם מורסה שעתידה להתפוצץ. רובם לא מבקשים הגדרה מדינית. מדינה זה פאסה. הם מבקשים חיים שקטים ונוחים. אם נשקיע בהם משאבים לפיתוח ותשתיות, אולי נוכל למנוע מהמצוקה להגיע בסופו של דבר אלינו.