1. לרמטכ׳׳ל החדש, גדי איזנקוט, הייתה השבוע הזדמנות ראשונה לבחון מקרוב את התקפות של אסטרטגיית צה״ל, ולהתאים לה את התפיסות והפקודות המבצעיות שהוכנו בשנה האחרונה בפיקודים המרחביים של הצבא.

זה קרה עם קיומו של תרגיל מטכ"לי גדול, הראשון של איזנקוט בתפקידו, כמו גם של סגנו ושל בעלי תפקידים אחרים בצמרת צה"ל. בתרגיל ביקש איזנקוט לבחון את המוכנות התפיסתית והארגונית של זרועות הצבא למזרח התיכון המשתנה: לבנון השסועה (וחיזבאללה שתקוע עם סוריה), סוריה המתפרקת והזירה הפלסטינית הרוחשת והגועשת כשדאע"ש סובב את גבולותינו.
זהו מזרח תיכון שונה, משתנה ולא יציב. הוא מציב בפני הצבא אתגרים שקשה לחזות אותם במדויק. אומנם כעת אין על ישראל איום ממשי ומיידי, ומנגד ישנם הרבה מאוד כאבי ראש טורדניים שלא מאפשרים לרמטכ"ל לישון טוב בלילה.

אם חלילה יתרגש כאן סבב אלימות נוסף בצפון, בדרום או בשניהם - אופי שדה המערכה ידוע וצפוי: הוא יתנהל במרחב האורבני שלנו ושלהם; הוא יתמקד בירי תלול מסלול מצדם ובציד משגרים מצדנו; הוא יתנהל בתווך התת־קרקעי - הם במנהרות ובבונקרים ואנחנו במקלטים; העורף יהיה מרכזי, יהיו התקפות בסייבר והכל יתנהל בשידור חי, מלווה בפרסומים ברשתות החברתיות ובכאבי ראש לצנזורה, תוך שישראל תידרש למאבק עיקש ומקצועי על התודעה.
בתרגיל פעלו המטה הכללי והצבא כולו על פי "שעון לחימה" קבוע, לאורך יממת הקרב. בפורום הערכת המצב אפשר היה ללמוד על המיקום ועל המעמד הגובר והולך של ראשי גופים, שבעבר שכנו בספסלים האחוריים ועוברים בהדרגה אל השולחן המרכזי של המטכ"ל: מפקד פיקוד העורף, מפקד להק ההגנה האווירי, הפרקליט הצבאי הראשי, דובר צה"ל, מתאם הפעולות בשטחים וראש אגף התקשוב. מעמדם של אלה הולך ומתעצם, לעתים על חשבון מפקדי הפיקודים וראשי האגפים, כמתחייב מאופיה של המלחמה.
שנים רבות חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים, אולם מוראה ולקחיה עדיין מנשבים סביב שולחן המטכ"ל. האתגר הוא לא להיות מופתעים שוב, ולא להימצא כפי שנמצא צה"ל בפרוץ המלחמה הנוראה ההיא. לשם כך צריך לקוות ולהתפלל לטוב, אך להתכונן לרע. ואת זה מבין היטב רא"ל איזנקוט.
2. ייתכן שזהו הגיל, ייתכן שאלו דווקא החוויות המכוננות שעובר אדם במסלול חייו, ואולי זהו שילוב בין השניים, אבל כן, אני מוצא עצמי עורך חשבון נפש. בערב ראש השנה ולקראת יום הכיפורים אני עובר עם עצמי - השנה במיוחד - תהליך של חשיבה, התבוננות וצבירת תובנות בסוגיה שבין אדם לעצמו, בין אדם למשפחתו ובין אדם לחבריו ולציבור. זה לא תהליך פשוט ולא קל. אתה נדרש לשנות דרך מחשבה, להותיר מאחור הרגלים ישנים וכמעט להיוולד מחדש.
בשנה־שנתיים האחרונות עברתי חוויה לא פשוטה סביב האירוע המכונה "פרשת הרפז", שאני מקווה ומאמין שיסתיים בכי טוב. אבל לילה אחד בבית המעצר מטלטל אותך, וככל שחולפים הימים אתה מבין יותר את אשר עברת, את אשר יכול לעבור אחר, את הפרופורציות המתאימות לחיים ואת המרכזיות של המשפחה והחברים.
אין בדעתי להתייחס בשלב זה לאירוע ההוא, אלא לתובנות שאני מפיק מהתקופה האחרונה. התובנה הראשונה הנה שלעולם אינך יודע הכל (וזה בסדר), מה שאתה חושב זה בדרך כלל הפוך (תבדקו אותי), למדתי שהכעס משול לכמוסת רעל שאתה נוטל ביודעין לפיך מתוך תקווה שמישהו אחר ימות, אבל לא! אתה תמות ולכן אל תכעס.
עוד למדתי שאם אתה רוצה לנקום, כדאי שתכין מראש שני קברים - אחד לנוקם ואחד לננקם, ולמדתי שבניגוד לתוכניות איכות בגלי צה׳׳ל, לחיים עצמם אין שידור חוזר, כשצריך להבליג - תבליג, וכשצריך לסלוח - תסלח (וגם תשכח).
יש לי שכן בקיבוץ, גר איתי בדו־ משפחתי. גדלנו ביחד בקיבוץ מגיל 14 באותו החדר. שנים עברו ובמשך עשור לא דיברנו מסיבה מטופשת שאף אחד לא ממש זוכר. יום אחד לפני שנה הוא הקיש בחלון מכוניתי בשעת בוקר, כשיצאתי לעבודה, וביקש שאוריד את החלון: "בוא נדבר ונסיים את הפארסה הזאת", הציע ואני קפצתי על המציאה. התביישתי שלא אני יזמתי. אנחנו היום חברים טובים, אבל למדתי לקח: בחודשים האחרונים הרמתי טלפון לשניים־שלושה אנשים שהפכו ליריבים בעקבות "פרשת הרפז" האומללה והצעתי שניפגש. הם שמחו כמוני. נפגשנו, "ניקינו שולחן" והבנו שזו הייתה מריבת שווא. מעין עוגה ללא חומרים מייצבים.
ההרגשה הנהדרת (לשני הצדדים) והציווים להרחיק שנאת חינם ו"בקש שלום ורודפהו" מקבלים משמעות חדשה. כי בסוף מה יש לו לאדם זולת שמו הטוב, חייו שניתנו לו, משפחתו וקומץ חבריו?
אף שאינני בא בימים, ראיתי הרבה בצמתים השונים שאליהם זימנו אותי חיי. ראיתי אנשים שהיו ברומו של עולם ואיבדו הכל: את חבריהם, את ממונם ורכושם, את כבודם ואת שמם. דבר אחד איש לא יוכל לקחת מהם - את מה שנתנו למדינה, לחברה ולנזקקים. תחשבו על זה.
למדתי בשנה האחרונה גם משהו ממנכ"ל קבוצת אסם, איציק צייג. כשאמו נפטרה הוא ישב שבעה עם משפחתו בקיבוץ בגבול הלבנון. לאנשי הקבוצה, שעמדו לאבד ימים שלמים של נסיעות בדרכים כדי לנחם את הבוס, הוא הציע: "אל תבואו אלי, קחו את השעות שתכננתם לנסיעה ולביקור אצלי ולכו לדבר עם ההורים שלכם. זה חשוב יותר".
אני מנסה היום (ולא בקלות) להיות מודע יותר לכל מכה או פגיעה שאני עלול לתת למישהו בהבל פה או בהתנהגות, כשם שאני יודע לנתח כל מכה שאני סופג. החיים פתאום נראים טובים יותר. תנסו.
3. מעולם לא מרד עם שממשלתו השקתה אותו לשוכרה. הנה, בדיוק כשמפקדי הבסיסים בצה"ל מתמודדים עם חיילים שחוזרים מהחופשה עם בקבוקי מים מינרליים מלאים בוודקה, מחליט שר האוצר להוריד את המסים על האלכוהול.
הרי רק לפני שנתיים העלו כאן את המס על המשקאות האלכוהוליים והנה מורידים. למה? האם בקרוב יורידו גם את המס על הסיגריות? זה על פי מדיניות עידוד? האם אין מס אחר להוריד? שמישהו יסביר! הנימוק האווילי שלמרות העלאת המס, הגבייה לא עלתה הוא לעג לרש.
4. תמיד בחגים אני נזכר ביד אליהו, שכונת ילדותי. הפעם נזכרתי בדוכנים המיוחדים שהיו נפרשים ברחובות לממכר "שנות טובות", כך כינינו את האיגרות. כל משפחה הייתה יורדת לדוכן ורוכשת גלויות ומעטפות. הדתיים היו קונים גלויה ובה צילום של הכותל עם ספרי תורה, ואנחנו החילונים - את משה דיין עם מטוסי הקרב. העשירים היו קונים גלויות מעוטרות בנצנצים מוזהבים, ובקיבוצים היו האיגרות מלוות בצילום מחצר המשק: גני הילדים, הטרקטור המפלח את השדה וערימת שיבולים. הפרסומת של הדואר הייתה "הקדם ברכותיך לחגים". היו ימים. שנה טובה, חברים.