מילים אחרונות: חיים אתגר נאלץ להיפרד מאביו בפעם האחרונה

בלילה שלפני הניתוח, בבית החולים, אבא היה נינוח. הוא קרא מותחן היסטורי שעסק בפרשת דרייפוס ואכל את ארוחת הערב עד הפירור האחרון. כששאלתי אם הוא מתרגש, השיב שזו כבר שיגרה עבורו, וצלל חזרה לעלילותיו של הקצין הצרפתי החבול.
 

בבוקר הגעתי עם שתי אחיותי ללוות אותו לחדר הניתוח. על ראשו סומן בטוש המקום המיועד לחיתוך. סניטר לקח את אבא במהירות לקומה התחתונה ותוך דקות הכול החל. חיכינו יחד עם עוד משפחות טרוטות עיניים בחדר ההמתנה, נכונים לקבל את מה שהגורל והרפואה המודרנית יזמנו. ההליך עבר בשלום ואבינו, למרות גילו (73), והרזומה הרפואי המפואר, עבר את המשוכה בהצלחה. למחרת כבר התאושש ונראה עירני. הוא התקשה לדבר ורק לקראת הערב זיהה אותי וקרא בשמי. אבל הקול שבקע מגרונו היה זר. עמוק ושונה מזה שהורגלנו אליו. למחרת המגמה החיובית נמשכה. הוא אכל בכוחות עצמו ואפילו השיב בקצרה לשאלות שלנו, עדיין עם אותו קול שנשמע קצת מהצד האחר של החיים, זאת אומרת מעולם המתים.
 

ביום השלישי כבר רשמנו התקדמות ממשית. אבא חיבר משפטים שלמים וזמזם שירים מילדותו. ניסיתי את מזלי ושלפתי ספר. קראתי שורה וכשהראיתי לאבי ודרשתי הוא ייקח חלק במאמץ, קרא את השורה הבאה. שמחתי. ידעתי שאנחנו על המסלול ועזבתי לביתי בתחושה ששוב דחקנו את הקץ.
 

בלילה אבא פירכס ובמהלך האירוע נכנס גוף זר לריאותיו. עד שהגעתי הוא כבר הורדם והונשם. הרופאים אמרו לנו שהעתיד מתחיל להראות רע. אבל הייתי רחוק מלאבד תקווה. אחרי שגערנו וליטפנו אותו ארוכות הוא נסך בנו תקווה כשפקח עיניים בהפגנתיות בזמן שאחת נכדותיו הגיעה לביקור. יצאתי מחדרו  בלילה בתחושה שגם את המיכשול הזה נצלח.

חיים אתגר ואביו. צילום משפחתי
 

כמה שעות אחר כך אחותי שלחה לי הודעה דחופה. קמתי בבהלה ויצאתי לבית החולים. דם זרם מהראש של אבא בכמות גדולה והכתים את הסדין. הרופאים הסבירו שכלי הדם במוחו התפוצצו במפתיע וכרגע מדובר במצב של מוות מוחי.
 

שלושה ימים התייפחנו. במהלכם ישבתי לצידו, קראתי לו עיתונים, אחזתי בידו והתחננתי שיתעורר. הוא סירב והמשיך לנשום לפי הקצב המכני שהמכונה הכתיבה. מוזר, אבל באותם רגעים הוא נראה נהדר. הראש שכבר שנים היה מעוות מהניתוחים, חזר לפורפורציה כתוצאה משחרור הלחצים הפנימי והעור שלו בהק וקרן.
 

הרופאים קצבו לו שעות עד ימים ספורים. אבל אבא שתמיד היה איש חזק וקר מזג, סירב להיענות להשערות המומחים והמשיך לחיות. בתום שלושה ימים הגיעה ועדת רופאים לבדוק אם המוח מת. אחרי בחינה לא ארוכה נקבע מותו ולנו נותר רק לתת הוראה באשר למועד ניתוק מכשיר ההנשמה.  
 

ניגשתי אליו בפעם האחרונה. חיככתי את אפי באפו. תמיד אהבנו לעשות את זה. מנהג אסקימוסי של שני דבילים. הפעם רק אני הזזתי את הראש. אבא לא זז. פניו היו דוממות, מעוטרות בזיפים אפורים וארוכים. אפו הגדול והרך היה קר מהרגיל. בניגוד להיגיון קיוותי שאולי יפקח עין, אבל המציאות הדוממת לא הופרה. אחר כך הנחתי לחי על הכתף החשופה שלו ונשקתי את צווארו. 
 

כשקמתי, כריסטופר, האיש שסעד את אבי יותר משנתיים, ניגש אליו והחזיק את ידו. הוא דמע והבטיח לאבא שהם עוד ייפגשו בגלגול עתידי. אחר כך הוא הודה לו ואמר לו שהוא אוהב אותו. יצאנו מהחדר. כמה דקות אחר כך אבא נותק ועזב אותנו.
 

אבא נולד בפולין ב-1942 בשם מיצ'יסלב. בגטו ורשה אחיו התאום, אביו, וכל משפחתו נרצחו. סבתא, לילי, אמא שלו, ברחה מהגטו עם תינוק קטנטן וכדי להערים על הנאצים שינתה את שמו ממיצ'סלב לגרגור.
 

אחרי זוועות השואה הם הגיעו לישראל. הפקיד שקיבל אותם ביקש לקרוא לאבא-מאיר. אבל סבתא פחדה שיהיה לו שם כל כך יהודי והחליטה על משהו יותר בינלאומי. מי יודע אם יצטרכו לברוח שוב. כך גרגור הפך למיכאל, כמו המלאך.
 

בעיני באמת היה מלאך. איש טוב, במובן המזוקק של המילה. פרופסור בעל שם עולמי, אקדמאי שלא הפסיק לפרסם ולמרות זאת נטול אגו. הפעמים שבהם התקנא, כעס, או רב עם מישהו, היו נדירות. הוא ידע ליהנות מהחיים ולהיות חיובי. לקח הכול קל. גם ברגעים הנוראים שהמציאות זימנה לו.
 

לא שלא היו לו מגרעות - היו. היתה לו, לדוגמה, יכולת פלאית להירדם בכל מקום. לפעמים באמצע שיחת טלפון שהתארכה יכולת לשמוע אותו נוחר דרך השפופרת תוך כדי המשפט שלך. אבי אהב במיוחד להירדם באוטובוסים וברכבות. השינה הכי חזקה שלו הגיעה בדרך כלל באזור התחנה שבה היה צריך לרדת. אם היעד הסופי שלו היה אוניברסיטת חיפה, סביר להניח שבאזור חדרה רבתי תיפול עליו תרדמת עמוקה שתתפוגג בסביבות תחנת נהרייה.

היו לו הומור ושמחת חיים מדבקים. אהבנו להצחיק אותו. אבא היה קהל נהדר. כשצחק זה היה בלי מעצור: מתגלגל עד שהאדים, משתנק ובוכה בצחוק רועם.
 

אבא היה החבר הכי טוב שלי. החבר שחולמים עליו בילדות. איש חכם ונאמן שאפשר להתייעץ איתו בכל דבר. תמיד זה היה בקור רוח ובסקרנות אמיתית, בלי ביקורת, רשעות או התנשאות.

חיים אתגר ואביו. "החבר הכי טוב שלי". צילום: אלבום משפחתי
 

שלוש השנים האחרונות היו קשות. הוא חטף מכות איומות אחת אחרי השנייה ובסוף זה גמר אותו. את הסבל צלח בגבורה בלי לילל ולהתקרבן, כשהוא נהנה עד הסוף מכל מה שהחיים הציעו לו.
 

קברנו אותו בקריית שאול בחלקה יפה ומוצלת. בלוויה בקהל נכחו זה לצד זה, בתרכובת שלא חוויתי מימי, אקדמאים ותיקים ומלבינים, שנשלפו היישר מרחביה של שנות השבעים, כוכבי טלוויזיה נוצצים, פוליטיקאים, דוגמניות ארוכות רגלים, מפיקים, אנשי הי-טק עתירי ממון, יזמי נדל"ן מצליחים וחברים של אבא מהצבא, שנושאים בעיניהם זיק של שובבות שנותר מימי השירות בנח"ל.
 

הייתי מאופק מאד, חוץ מיבבה עמומה שברחה לי בהספד. היה לי חשוב שזה יהיה מכובד, לא יודע למה, כי אצלנו אף פעם לא הקפידו על גינונים. ברגע מסויים המתח שכח וצחקתי בקול כשכיפה של חבר שלי עפה בשוגג היישר לקבר לצד גופת אבי ורק אחרי פשפושים נרחבים נמצאה בידי אנשי חברה קדישא.
 

אחרי שאבא נקבר, העפר הודק וכולם התפזרו לרכבים הממוזגים, עשיתי אחורה פנה, ניגשתי לקבר הטרי ואמרתי לאבא: אני שמח שהספקת לראות ואלי גם לשמוח בהצלחות שלי. אני מצטער שלא הספקת לראות אותי מתחתן ולהכיר את ילדי. מאז שהלכת יש ריק ובדידות שמעולם לא הכרתי. אני דואג לך מאוד. מפחיד אותי שאולי קר לך, או עצוב במקום החדש אליו הגעת, ומתסכל אותי שאני לא יכול לעשות כלום בנידון. אני מתגעגע אלייך מאוד ואוהב אותך. חיית חיים יפים וראויים והיית מענטש. אבא, תודה על הכול.