שנה חדשה וזה. זה הרגע שבו אני מספרת לכם על ההחלטות שלי לשנה החדשה, על התחלות חדשות, על התחדשות ושינוי ופריחה ושושנים. אבל עזבו אתכם. בואו נדבר על העובדה שהכל נשאר ויישאר אותו הדבר.
אמא שלי מתחילה את פוליטיקת החג כחודשיים לפני המועד, כשהיא שואלת, באופן אגבי ודיפלומטי להפליא, מי מתכנן להגיע לחג. מכיוון שלכולנו תוכניות חומש בטבלת אקסל זמינה באופן מיידי, שלושתנו עונות לה את אותה התשובה - איזה חג? כי באותה המידה, האישה יכולה להתכוון לפסח תשע״ט. היא למדה כמובן מהטובה ביותר - סבתא שלי, שמקפידה לנקות את התריסים כשמונה חודשים לפני החג ומתעצבנת מחילופי העונות כאילו יש מישהו שיכול לעשות משהו בנידון. גם כאן - אין שינוי. הייתם מצפים שהיא תפיק את הלקחים מוועדת החקירה שהיא מקימה מדי שנה ותיישם אותם כדי להיערך לחג הבא בצורה טובה יותר, אבל במציאות: כלום. בכל שנה היא תתעצבן, בכל שנה היא תקדים את הסדר והניקיון עד שבשנה הבאה, להערכתי, היא תנקה ביום שאחרי החג כהיערכות לראש השנה הבא אחריו.
הייתי מבקשת מכם לספור כמה פעמים הבטחתם לעצמכם, ואני לעצמי בוודאי, שהשנה זו השנה! זו השנה שבה נהיה חרוצים יותר, נתמיד בפעילות גופנית, נהיה סבלניים יותר, נאכל פחות שטויות, נבקר יותר את ההורים שלנו, נבלה יותר זמן עם הילדים שלנו, נעבוד פחות, נישן יותר, נבלה יותר, נפרגן לעצמנו. הייתי מבקשת מכם לספור, אבל קל יותר יהיה להסתכל על לוח השנה ולספור חגים גדולים וימי הולדת. אז, הו אז, חולפת שנה ואתה, זאת אומרת אני, מגלה שמצבי רק החמיר.
אין על חגים ומועדים שיערערו אצלנו קצת את המערכת. המחשבה על הביקורת המשפחתית בארוחת החג, נקודת הציון הזו שמאותתת לנו שעברה שנה ואנחנו יכולים להשקיף בנוסטלגיה אל השנה שעברה ולעכל את מה שעברנו או לא עברנו במקרה הזה. נקודות ציון שנתיות הן נהדרות לסרטים אמריקאיים, אבל עכשיו לעובדות - רובנו מבלים כמעט מדי שבוע, אולי קצת פחות, תחת הלחץ המשפחתי. בין שמדובר בארוחה משפחתית סטנדרטית של שישי ובין שבאחד משלל האירועים שאנחנו אוהבים לחגוג (מי בימי הולדת, מי בגמר של תוכנית המציאות האהובה), אנחנו אוהבים להיפגש ולהתלונן על כך. אנחנו לא צריכים את ראש השנה בשביל זה.
יצר מזוכיסטי? לא בדיוק. הרוב המוחלט יעדיף לחוות את הסטרס של הפוליטיקה המשפחתית על פני חג לבד. ככה תוכנתנו. מי שלא בנוי לזה כבר עזב את הלהקה ולא הביט לאחור. אני בוחרת במודע לחוות כל שנה מחדש את ההשפלה של בן דוד שלי שבודק כמה העליתי במשקל, עד מידת הגרם, ונוטה גם להעיר על סידור הגבות, האיפור ואיכות הלק, כי זה חלק מהטקס ואני מקבלת את חוקיו, את הרע ואת הטוב שהוא כולל. השנה אני אשאל אותו מתי הוא סוף־סוף יוצא מהארון, ואם זה לא יעבוד אני שוב אשאל אותו בן כמה הוא. זה כבר יסגור לו את המסיבה.
אולי זו הדרך - לא להיכנע לשירים הנחמדים ברדיו ששוטפים את מוחנו ברוחות של שינוי ולהבין שההיסטוריה של השנה שעברה תחזור על עצמה כמעט באופן מדויק השנה. ברגע שההנחה הבסיסית הזו תתבסס אפשר יהיה להתכונן כמו שצריך לרצף הארוחות הבלתי נגמר ולדיונים שהוא מביא איתו. הנה סטארט־אפ - חברה שמבצעת סימולציות של שיחות מביכות סביב שולחן החג ונותנת לך כלים להתמודד איתן. אני הולכת לעשות מיליונים!
באשר להחלטות מרחיקות הלכת: החלומות שלנו לא יתגשמו באופן מוצלח יותר לו נאמרו בערב א׳ בתשרי מאשר בכל ערב תאריך עברי אחר בשנה. אנחנו אוהבים את הסמליות וזה בסדר גמור, אבל גם כאן נראה לי חשוב לא לשקר לעצמך בתקווה שהשקר יקבל איזו ״הילה של תחילת השנה״ ובכך יהפוך את עצמו למציאות. אם לא הרמתי את עצמי לריצה בי״ג באלול, הסבירות שאצליח לעשות את זה עם קילו וחצי קניידלך בבטן בג׳ בתשרי היא מזערית עד לא קיימת. שגרה היא המבחן האמיתי, לא מצב של סוף שבוע בכל שלושה ימים. סליחה על הניו אייג׳יות, אבל זה נכון. ביליתי את מיטב שנותי בהפנמת המסר הזה על בשרי, כמה חבל שהוא בדרך כלל גורם לי לוותר מראש במקום להילחם. עדיף לאכול עוד פרוסת עוגה כדי לשכוח מהצרות, שהן העוגה עצמה. נו מילא.
תשע״ו היא הזדמנות כמו שכל שנה היא הזדמנות. היא לא תחולל מהפכה בחייכם אלא אם כן אתם צ׳ה גווארה, מאלה שעומדים מאחורי המילה שלהם כלפי עצמם. מצדיעה לכם אם כן. משבר גדול גם יכול להוביל לשינוי אבל מי רוצה משבר על הראש. אם אתם כמוני, צמאים לשינויים מדי פעם אבל גם חוששים מהם ומהדרמות הנלוות, אתם מוזמנים להוריד הילוך בדרך אל החגים ולהבין שהכל בעצם די בסדר - אתם יודעים בדיוק מה הולך לקרות.
שנה טובה.