התמונה: מרסל מוסרי עם סיפור מיוחד על החיים ועל המוות

היה לנו בית יפה־יפה, באמצע פרדס כץ. אנחנו באנו למדינת ישראל עוד לפני שפולה הכינה לבן־גוריון את הקפה הראשון. 

אני זוכרת שיח פטל שמצאתי מאחורי הבית, איך הייתי יוצאת אליו כל יום עם קצת מים ומשקה אותו, שרה לו שירים בלדינו. הוא, בתמורה, לא שכח אותי. נתן רק ללשון שלי לטעום מהפטל שהביא איתו.
 

גם ריחות של שישי אני זוכרת. תפילות ומשחקים, חישוק עם מקל ובובת סמרטוטים. עד היום יש לי אותה, אני חושבת, באחד הארונות. אני צריכה לחפש.

רק את אמא שלי אני לא מצליחה לזכור. ביום שהכניס אותי אבא הביתה, ביקש מאחי הגדול לשים ידיים על העיניים שלי והחביא את כל התמונות של אמא. איפה שם אותן? רק הוא ואלוהים יודעים.
 

אף פעם לא כאב לי הלב. הייתי ילדה מאושרת, נקייה. את הכביסות אני הייתי עושה. משפשפת אותן בקרש ומכניסה אל הפיילה, אחר כך תולה את הבגדים הנקיים על חבל שאבא מתח, ורצה ביניהם כאילו אין מלחמה ברקע. יש רק שלום, יונה עם עלה של זית בפה שלה, וריח של כביסה.
 

באזכרות שעשה אבא לאמא הוגש יותר אוכל על השולחן מאשר בחתונות הכי טובות. כל שנה אותו הטקס. איך שכולם חזרו מבית הכנסת אלינו הביתה, היו מתחילות האחיות של אמא את ההצגה שלהן. בהתחלה היו בודקות עם העיניים שלהן שכולם מסתכלים, ואז מתחילות להרביץ לעצמן חזק על הפנים והכתפיים. אחר כך היו מפסיקות, הולכות, מנשקות את ידו של אבא ואומרות לו “זה דין שמיים, זה בא לה מלמעלה". אחר כך היו מנשקות את ראשו של אחי, מחייכות האחת לשנייה ולוחשות “עיניים של רוזה, אותו דבר, כמו שתי טיפות של גשם". 
 

ואז הן היו מגיעות אלי. מסתכלות בי בעיניים של עגל, אומרות “את קללה קשה־קשה, לפחות את ילדה טובה, נכון?", והולכות אל השולחן לאכול כמו נשים שפגשו אוכל רק עכשיו בפעם הראשונה.

אני חושבת שהייתי בת 17, אולי קצת יותר. סיימתי לקלוע חלה לשבת וקראתי לאבא שלי שיבוא לראות איך יצא יפה. והוא לא בא. ידעתי ישר, לא הייתי צריכה רמזים.
 

נישקתי את המזוזה בכניסה לחדר שלו, ביקשתי ממלאכי עליון כוח ונכנסתי פנימה. ראיתי את אבא שוכב על המיטה עם תמונה של אמא ביד ועיניו פקוחות. אולי רצה לראות איך נראה מלאך המוות.
 

“פאדרה?", שאלתי. הוא לא ענה לי. “פאדרה, תקום!", אמרתי חזק יותר. כשלא ענה גם לזה, הלכתי אליו ונגעתי בידיו. הן היו חמות כמו לחמניות. “קום, אבא, עוד מעט שבת! קום!", צרחתי. שמעתי דפיקה בדלת, אחריה עוד אחת. שכנים התחילו לבוא, כנראה שמעו את הצעקות שלי. 
 

לקחתי מהידיים של אבא שלי את התמונה של אמא והסתכלתי בה. איך הייתה יפה, היו לה שפתיים של מדאם וגוף של גיטרה. “מאדרה", אמרתי, “תגידי לאבא שיקום מהמיטה שלו, בחיים אני לא ביקשתי כלום ממך, נכון? תגידי לו!", ולא באה לי תשובה לאוזניים, לא מאבא ולא מאמא.
 

הסתכלתי לאחור, ראיתי שכנים עומדים ומסתכלים עלי. גם האחיות של אבא פתאום באו. שאלו “מה זה? דיוס! מה קרה פה?". פתאום בא לי כאב ללב. הקוצים של שיח הפטל כאילו נכנסו לי בתוך הגוף והתחילו להוציא ממני דם אדום־אדום, כמו הפירות של הפטל.
 

הרמתי את הידיים לשמיים, הסתכלתי בו, באלוהים, ואמרתי לו: "הנה, עכשיו אעשה אבלות על שניהם, גם על אבא, גם על אמא". התחלתי להרביץ לעצמי. בראש, בידיים, בפנים. הכנסתי את הראש בקיר, שרטתי את הירכיים שלי וצרחתי “תבואו לפה, תבואו אלי, אבא, אמא, בואו אלי". 
 

אולי שעה עברה, אולי יותר. תפסו את הידיים שלי חזק ואמרו לי “מספיק, עשית להם אבלות יפה, עכשיו צריך לקחת את אבא לרב, שישטוף". שמתי את הגוף שלי בפינה של החדר, החזקתי את התמונה של אמא ודיברתי איתה כל הלילה. סיפרתי לה על עצמי, איך התנהגתי יפה, בחיים לא שמתי דמעות בעיניים של אבא. אמרתי לה שאפילו לבשל אני יודעת, ולפעמים אני גם הולכת לבית הכנסת. 
 

הסתכלתי על השריטות בידיים שלי, ואז שוב על אמא, והתנצלתי. סיפרתי לה שלא התכוונתי להרוג אותה, ואם הייתי יודעת הייתי נשארת בבטן שלה עד שהייתה בריאה לגמרי. וכשהעיניים שלי התחילו להיסגר, נישקתי אותה ואמרתי לה “לילה טוב, מחמל לבי, לילה טוב, מאמא",

והלכתי לישון.

כשאבא הלך, כבר לא הייתה פרנסה. אוכל היה מעט ועל הלחם לא היה מה למרוח. בשנים הראשונות חיינו ככה בסדר, אני ואחי הגדול. אבל כשבא הצנע, כבר לא יכולנו. הבטן שלנו דיברה יותר משנינו יחד. אז חיפשתי עבודה, לא שידוך, לא חתונה, רק עבודה. שתביא אוכל הביתה. 
 

בוקר אחד התעוררתי וראיתי נשים לבושות שחורים עומדות במעגל ומחכות. יצאתי אליהן ושאלתי “למה אתן לבושות ככה? זה לא תשעה באב". 

הן לא ענו על השאלה שלי, רק הסתכלו בי ואמרו “תעמדי מאחור, תכף מתחילות". 
 

ואז הן התחילו לצרוח, לבכות, וגם הן, כמוני, שרטו את הגוף שלהן וקפצו במקום. לא הבנתי איך זה יכול להיות בכלל, הן היו המון נשים, כולן של אמא אחת? של אבא אחד? אחר כך הן לקחו את הרגליים שלהן וצעדו אחרי עגלה עם גופה מכוסה בסדין. המשיכו לצרוח ולהתאבל, ספדו ובכו על המת.
 

הלכתי אחריהן אל בית הקברות. הסתכלתי עליהן ונעצרה לי הנשימה. “למה אתן עושות ככה? אתן לא מכירות אותו", שאלתי אישה אחת. “זה גם כסף וגם מצווה", היא אמרה לי. “ככה את אומרת לנשמה של המת שאת שולחת אותה כמו שצריך אל הקדוש ברוך הוא, שהכל מחול לה. יאללה, תבכי גם את".

ובכיתי גם אני, תהרגו אותי, לא יודעת להגיד על מה. אולי קצת על אמא, קצת על אבא, על הילדים שהלכו לנו במלחמת העצמאות ועל זה שאין אוכל במקרר. כן, אולי בכיתי כדי להשתיק את הדיבור של הבטן ואת הכאב של הלב.
 

אחר כך בא הבן של המת. שם כמה פרוטות ביד של כל אחת מהנשים ולחש “ניפגש בשמחות ובמעשים טובים". גם ביד שלי הוא הניח כסף. רציתי להגיד לו שלא צריך, שסתם באתי, אבל לפני שהחזרתי לו את הכסף תפסה לי את היד אישה אחת ואמרה “לכי תביאי לך אוכל". 
 

בלדינו יש משפט שאומר “איסקריטו אסטה אין לה פאלמה לו קי וה אה פאסאר לה אלמה" - “על כף היד רשום מה שיעבור על הנשמה". אז כאבה לי הנשמה, לא פעם ולא פעמיים. וידעתי מה זה רעב, ומה זה להיות קללה, אבל מאז, ועד שאלך מפה, הקללה שלי מביאה לי כסף. 
 

כל פעם שאחד הולך, אני בוכה עליו, ועל הדרך גם על כך שהרגתי את אמא שלי. בוכה, צועקת, נופלת על האדמה ושואלת את אלוהים מתי תיגמר הלוויה ויבוא לי הכסף ליד.
 

אחר כך אני באה הביתה, מכניסה כמה שטרות לתוך קופסה מפח, שוטפת את הפנים שלי מהדמעות ואת הגוף שלי מהחול המלוכלך ויוצאת החוצה להריח את הכביסה שלי. היחידה שנשארת נקייה בחיים כמו אלה.