מעט מאוד פעמים יכול סטטוס קצר בפייסבוק לספר כל כך הרבה, כמו שסיפרה שלשום ההודעה שפרסם ראש הממשלה, בעקבות הסרת מועמדותו של גל הירש לתפקיד מפכ"ל המשטרה. בנימין נתניהו, שלפי מה שכתב, רצה מאוד בהירש, קונן על כך ש"תהליך המינויים אצלנו הוא קשה, מתמשך, פוגעני וללא ספק ראוי לבחינה מחודשת". נתניהו, שמכהן כראש הממשלה כבר שש שנים ברציפות, הוא האחראי הראשי למצב הזה. במכוון. 

אם תרצו, בישראל אין משילות משום שנתניהו איננו רוצה בה. נתניהו לא "נאלץ" לעבוד עם פקידים דוגמת יהודה וינשטיין, שעושים לו את החיים קשים. הוא ממנה אותם משום שהוא זקוק להם ככאלה. הוא מאפשר להם לשלוט בו ולקבל במקומו החלטות, רק כדי שיוכל לזרוק עליהם אחר כך את האחריות לכל מה שהוא לא מוכן להתמודד איתו. וכך, מבחינת נתניהו, וינשטיין הופך אשם בזה שאי אפשר למנות כאן אף אחד. הוא אשם כשבג"ץ הורס בתים ביהודה ושומרון. הוא יהיה אשם כשמישהו ייהרג, כי הוא לא התיר ענישה של עוד כמה שנים לזורקי אבנים.
 

לו נתניהו רק היה רוצה, הוא היה מזכיר ליועץ המשפטי המכהן מי כאן ראש ממשלה ובמי בחר הציבור. העניין הוא שהוא לא רוצה. שוב ושוב נראה שבנושאים רבים מדי ראש הממשלה ממש שואף לא לעשות כלום, ובלבד שיהיה בסביבה מישהו שעליו ניתן יהיה להפיל את החידלון. במטאפורה מעט גסה, אפשר לומר שזה מוגזם גם למנות לצדך מישהו שיעשה בך כל מה שרק ירצה, וגם לצעוק "הצילו, אונסים אותי". 
 

אבל סיפורו של ראש הממשלה הוא רק צד אחד. אם היה מדובר בעובד אישי שלו, אפשר היה להגיד לנתניהו: "בישלת, תאכל". העניין הוא שהיועמ"ש, שלא נבחר על ידי הציבור וגם לא מונה על ידי הממשלה כדי להחליף את מדיניותה במדיניותו שלו, פוגע בכל אחד מאיתנו שהלך לקלפי ובחר כנסת ובעקיפין גם ממשלה, במטרה שיבצעו את מה שהבטיחו לנו. 
 

בחמש וחצי השנים האחרונות היועץ המשפטי הוא הבוס הגדול של מדינת ישראל. ספק אם יש עוד מדינה דמוקרטית שבה אדם שלא עמד מעולם לבחירה ושעמדותיו הפוליטיות לא נשקלו לפני שהתיישב על כיסאו, מחזיק בידיו כל כך הרבה סמכויות וקובע מדיניות בכל כך הרבה נושאים, שהמשותף לכולם הוא שהם אינם משפטיים כלל ועיקר. הוא קבע מתי סטטוס קוו זה דבר קדוש ומתי כדאי לרענן אותו אחרי 30 שנה; הוא קבע את מי למנות ואת מי כדאי לא למנות, גם אם אין נגדו בדל ראיה שעשה משהו רע; הוא התערב בעמדותיה המדיניות של הממשלה, התערב בחלוקת פרסים מטעמה, הרשה לעצמו להתעמת עם נבחרי ציבור, עם שרים ועם מחוקקים, ובלא מעט מקרים גם לכפות עליהם את האג'נדה הפוליטית שלו.

 
***

שורה של מומחים ופרשנים לימדו אותנו בימים האחרונים כיצד ראוי שתתבצע בחירת היועץ המשפטי לממשלה הבא. מתוך חשש שלהם שמשהו ישתנה, הזהירו כולם שאסור למנות מישהו שיש לו זיקה פוליטית אל הממשלה ואל עמדותיה. בעברית פשוטה, הם התכוונו לומר שהם רוצים שממשלת ימין תמשיך למנות פקידים מהשמאל, על מנת שאלה יוכלו לבלום את כל מהלכיה. ואת זה בדיוק חייבים נתניהו ואיילת שקד לשנות. 
 

היועץ המשפטי הבא - ואני לא רומז לאיש, משום שמתוך רשימת המועמדים אני מכיר רק אחד וגם זה באופן שטחי - צריך להיות איש שמזוהה עם עמדות הממשלה הזו. ממש כך. באופן הכי ברור שיש. הוא צריך לאפשר לה למשול ולאפשר לה לקדם במסגרת החוק את המדיניות שלשמה נבחרה, ולא לשמש לה משקל נגד בולם כמו שעשה היועמ"ש. כי אין דבר כזה יועץ נייטרלי, אובייקטיבי. לכולנו יש אג'נדות. לאהרן ברק הייתה אג'נדה, למיכאל בן יאיר הייתה אג'נדה וגם ליועץ הבא תהיה כזו. השאלה הפתוחה שנותרה היא אם האג'נדה הזו תסייע לממשלה לממש את הבטחותיה לבוחר או תפריע לה. 
 

***
 

לפני שלוש שנים עסקו כל המערכות - הפוליטית, התקשורתית והמשפטית - בפרשת היישוב מגרון. יפונה או לא יפונה. על מנת להכריע בסוגיות שכאלה הקימה הממשלה את ועדת השרים לענייני התיישבות, וגם קבעה שדין החלטותיה של ועדת השרים יהיה כדין החלטותיה של הממשלה. באחד מעיקולי הפרשה הכריזו אנשי מגרון כי הצליחו לרכוש מהפלסטינים חלקים ניכרים מהקרקע, שקודם לכן קבע בג"ץ שנתפסה על ידם שלא כדין. זה היה מהלך שדרש חישוב מסלול מחדש. ועדת השרים שדנה בשאלה איזו עמדה להציג לבג"ץ, חשבה שזה יהיה לא סביר להרוס בתים בגלל הטענה שהם שייכים לפלסטינים, כשהם כבר לא. 
 

"המדינה מבקשת לעדכן את בית המשפט כי אם תוכח כשרות הרכישה...הדרג המדיני יהיה מוכן לאשר את הרכישה", נכתב בהחלטת ועדת השרים, "...ויהיה מוכן לשקול בחיוב הסדרה תכנונית". ועדת השרים העבירה את ההחלטה ליועץ המשפטי על מנת שזה ימסור את עמדת הממשלה הזו לבג"ץ, אבל כנראה שהרעיון לא להרוס את מגרון לא בא טוב. היועץ, שאמור לייצג בבג"ץ את עמדת הממשלה, התעקש להציג לשופטים עמדה כמעט הפוכה. לא נחזור לשחזר כאן שוב את כל הסיפור, רק נזכיר שבשורה התחתונה נאלצה הממשלה להתכופף. 
 

מי שרוצה להבין על רגל אחת למה המחנה הלאומי, אם יש לו עניין למשול, צריך למנות יועץ משפטי בעל תפיסת עולם שקרובה לזו שלו, שייקח את סיפור "דוח אדמונד לוי". לוי המנוח עמד בראש "הוועדה לבחינת מצב הבנייה ביהודה ושומרון" והנפיק עם סיום עבודת הוועדה שלוש מסקנות חשובות. 

הראשונה, המדינה לא צריכה להתערב בסכסוכי קרקעות. אם אחמד הפלסטיני חושב שדוד ממגרון תפס לו את הקרקע, שילך לבית משפט ויתבע אותו. כמו שהמדינה לא מכניסה את ראשה בסכסוך בין שני תושבי נס ציונה, כך היא אמורה לנהוג גם ביו"ש. מסקנה שנייה, הריסת בתים היא צעד קשה ביותר ולפיכך היא צריכה להיעשות רק כאופציה אחרונה, אחרי שמוצו כל האפשרויות האחרות. שלישית, אם הממשלה הקימה שכונה ומתברר שהיא עשתה את זה על קרקע שהיה אסור לבנות עליה, האשמה מוטלת על ראשה ואת המחיר היא צריכה לשלם, ולא האזרח שקנה שם בית והיה משוכנע שאם המדינה היא שבנתה אז כנראה זה חוקי. 
 

היועץ המשפטי, מיותר לציין, לא הסכים להמלצות הללו ונהג הפוך מהן לגמרי. ומכיוון שאדמונד לוי עמד בדרישות הסף לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, ובקונסטלציה אחרת היה יכול למצוא את עצמו בתפקיד הזה, ברור שאם הוא היה צריך לקבל את ההחלטות שקיבל וינשטיין, הרבה מאוד בתים שנהרסו היו עומדים היום על תלם. עזבו לרגע את השאלה אם זה טוב או לא. כל אחד ועמדתו הלגיטימית. מה שחשוב להבין הוא שההבדל בין שני המשפטנים הללו מבהיר עד כמה רחב מתחם קבלת ההחלטות שבתוכו חי היועץ, ולמה בלתי סביר בעליל שממשלה לאומית תיקח יועץ משפטי שמאלני, שיפעל נגד המדיניות שאותה שלחו אזרחי ישראל לקדם. 
 

יועץ משפטי בעל השקפה פוליטית אחרת לא היה מוציא את הנשמה לכל יהודי שקנה בית בחברון, כמו שעשה וינשטיין לרוכשי בית המכפלה. יועץ משפטי בעל השקפה פוליטית אחרת לא היה מעלה על דעתו לעשות מה שעשו היועמ"ש והמשנה שלו, דינה זילבר, שהורתה למשרדי הממשלה להפסיק לתקצב את החטיבה להתיישבות וגם סייעה לחברת כנסת מהאופוזיציה לסכל החלטה בעד הסדרת פעילות החטיבה בכנסת. 

 
***
 

לפני כמה שבועות נחתה על סדר היום שלנו סוגיית משחקי הכדורגל בשבת. החוק קובע שצריך היתר כדי לעבוד בשבת, ולפתע הסתבר שהחוק הזה לא קוים עד כה. אם לא די בכך, גם בית הדין לעבודה קבע שכל מה שנעשה עד היום הוא בבחינת עבירה על החוק. ישב היועץ, האמון על שמירת החוק, חשב מה לעשות וקבע ש"מן המפורסמות הוא, כי מקדמת דנא מתקיימים בישראל משחקי כדורגל בימי שבת וזאת מבלי שהוצאו היתרים...לצד זאת ננקטה מדיניות של אי אכיפה בתחום, ובאופן האמור נשמר הסטטוס קוו הקיים...". 
 

איזה יופי. יש חוק, אבל הוא מגיע עם יועץ צמוד שקובע מתי מותר להפר אותו, או במילים אחרות - לא משנים מסורת של שנים. וזה מעניין. כי כמה חודשים קודם לכן, כשזה התאים לו, החליט היועמ"ש להפוך על ראשה מסורת שכזו בעניין אכיפת חוק איסור הונאה בכשרות. פתאום התברר שמה שהבינו כולם במשך למעלה מ־30 שנה - שמסעדה עוברת על החוק אם היא מפרסמת שהיא כשרה, כאשר היא איננה כזו - היועמ"ש מבין אחרת. פתאום הסתבר שכשרוצים אפשר לחדש. שהכל תלוי בהשקפה. ומכיוון שלא סביר לטעון שהיועמ"ש מבין במשפטים וכל מי שקדמו לו אינם מבינים, הרי ברור שמדובר באג'נדה אישית שלו, שאין לה ולו קשר קלוש ביותר לתחום המשפט. ממש כפי שסביר שיועץ שומר כשרות או יועץ שבעייתם של שחקני ואוהדי כדורגל שומרי שבת מזיזה לו, היו רואים אחרת את ההחלטות האלה, שכאמור אין להן ולא כלום עם מומחיות בתחום המשפט.  
 

אבל שיא השיאים של ההתערבות הפוליטית מצדו של היועץ הוצג בפרשת הרב שמואל אליהו. היועמ"ש, איש שמבין משהו בתקשורת, ידע לכל אורך הקדנציה לזהות את המקרים שבהם גם התערבות גסה שלו לא תביא לו נזק ציבורי. שיש מקרים שבהם הכל מותר. זה התחיל בקיץ 2013, כשהרב אליהו שקל להגיש את מועמדותו לתפקיד הרב הראשי לישראל, ועוד בטרם הספיק להתלבט קרא בעיתון הודעה שיצאה מלשכת היועץ, ולפיה בכוונת האחרון לערוך לו שימוע מוקדם, באם יחליט להתמודד. זו הייתה הודעה הזויה, שכן אליהו לא היה חשוד במאומה. בירור קצר העלה שבמשרד המשפטים אוספים כבר במשך תקופה ארוכה גזרי עיתונים והקלטות של ראיונות שלו, ובלשכת היועמ"ש סבורים שהערימה שנאספה מלמדת שהוא לא ראוי להיבחר. סתם. בלי שיש נגדו משהו מחשיד. מי קבע את זה? היועץ. לפי אילו קריטריונים? הקריטריונים שלו. 
 

שלושה ימים עברו לפני שלשכת היועץ הוציאה הודעה שלפיה הרב אליהו לא ראוי להיות רב ראשי, ואף טרחה להפיץ ברבים את ההחלטה מבלי להתייחס להסברי הרב. כדי להיות בטוח שהרב לא ייבחר בטעות החליט היועץ, בצעד שערורייתי, להפיץ ל־150 חברי הגוף הבוחר קטעים מתוך תיק פלילי שבו נחקר בעבר הרב אליהו, תיק שנסגר בלא כלום. 
 

***
 

רוצים עוד דוגמה להתערבות שהפוליטיקה זועקת ממנה? קחו את פרשת פרס ישראל. קודמיו של היועץ הנוכחי אפשרו לממשלות ישראל, גם רגע לפני בחירות, לעשות מה שירצו. מני מזוז קבע שאהוד אולמרט, שעמד בראש ממשלת מעבר אחרי שכבר הגיש לנשיא את התפטרותו, יכול לפנות לבשאר אסד ולהציע לו לחדש את המו"מ בין המדינות. שמונה שנים קודם לכן התיר נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק לראש הממשלה אהוד ברק - זמן קצר לפני בחירות 2001 ואחרי שממשלתו התפרקה - לנהל מו"מ עם יאסר ערפאת. 
 

ואז הגיע יהודה וינשטיין והחליט שראש הממשלה ושר החינוך, בנימין נתניהו, מי שתקנון פרס ישראל נתן בידיו את הסמכות הבלעדית למינויים של חברי ועדת הפרס, לא יכול להתערב במינויים. נתניהו לא רוצה שבוועדת הפרס יישב מי שתמך בסרבנות? אז הוא רוצה. היועץ לא אפשר לממשלת נתניהו לקבל במשך החודשים שקדמו לבחירות כמעט שום החלטה. הוא הפריע להעלות את שכר המינימום ל־5,000 שקל ואישר את המהלך בסופו של דבר, רק בתנאים שלו. הוא מנע מהשר לביטחון הפנים לקדם את הליכי בחירתו של מפכ"ל חדש למשטרה, למרות מצבו הקשה של הארגון, ובכך גזר עלינו את הסאגה המטורפת שנמשכת עד היום. במשך ארבעה חודשים, על סמך נהלים שלא מעוגנים בשום חוק, שיתק היועץ את כל הרשות המבצעת והפך לאיש היחיד במערכת שיכול לאשר או לפסול. כי לו, הרי, אין שום שיקולים פוליטיים. 
 

שלושה חודשים לפני הבחירות לכנסת נפרדו במשרד המשפטים בטקס צנוע מהשרה ציפי לבני. בעוד היועץ לא מאשר לשרי הממשלה להזיז עיפרון במשרדם על מנת שלא לזהם את הליך הבחירות, לו עצמו לא הייתה שום בעיה להתערב בהן. "את שומרת הסף של הדמוקרטיה", שיבח את ציפי לבני המתמודדת בבחירות. "אני לא רוצה לומר אמירות שייחשבו פוליטיות, חלילה, אבל אין לי ספק שנכונו לך עלילות. נדמה לי שהציבור בישראל לא יכול לוותר על כישורייך, יושרך ויכולתך, כך שאני לא נפרד ממך, גברתי השרה". 
 

על הדרך היה לו גם מה להגיד על חלק מיוזמות החקיקה שהוא, הפקיד, ולבני, הפוליטיקאית, לא אהבו, כשהוא מזכיר את "המאבק בהצעות חוק, שלטעמי טוב היה להן שלא הוצעו מאשר שהוצעו, ודי לי להתייחס לחוק הלאום".
 

ליועמ"ש לא הייתה בעיה להתקוטט עם פוליטיקאים. הוא יצא נגד חוקים שיזמו חברי הכנסת, לאחרונה הרשה לעצמו ללעוג לשר גלעד ארדן על "התשוקה להביא מפכ"ל מבחוץ", וגם שרת המשפטים שממונה עליו, שקד, נאלצה לשמוע אותו מותח עליה ביקורת בפומבי. 
 

***
 

מי שרוצה להבין מאיפה הכל מתחיל, שילך למאמר שפרסמה ב"הארץ" דינה זילבר אחרי פטירתו של מישאל חשין. "הוא לימד אותנו", כתבה, "פרקליטים ויועצים משפטיים בשירות המדינה, כי איננו עובדים בשביל השלטון ותו לא, אלא בשביל הציבור". 
 

ומי, אליבא דזילבר, קובע מה חושב הציבור? הציבור עצמו? מה פתאום. וינשטיין וזילבר קובעים. זילבר, כמו הבוס שלה, התירה לעצמה במאמר הזה לתת בראש לפוליטיקאים, להעיר להם על ה"הסתערות" שלהם על מערכת המשפט ועל הקריאה שלהם "לשנות את דרך מינוי שופטיה". עולם הפוך של פקידים שמחנכים את נבחרי הציבור, עולם שיכול להתקיים רק תחת ממשלה, תחת ראש ממשלה ותחת שרת משפטים שמאפשרים לו התקיים. 
 

מינוי היועץ המשפטי לממשלה הוא מבחן גדול לראש הממשלה, אבל מבחן לא פחות משמעותי לשרת המשפטים. זה יהיה המבחן הראשון והכמעט יחיד שבו תיבחן איילת שקד בסוף הקדנציה שלה. כמי שמתחה בעבר ביקורת קשה על המערכת, אם היא תיכשל במבחן הזה, היא לא תוכל לבוא יותר בטענות לאף אחד. לטוב ולרע, הכל בידיים שלה. זו תהיה גם ההזדמנות לבחון אם לנתניהו, כמו שהבטיח, יש עניין לשנות או שהוא מחפש שוב מישהו לתלות בו את כשלונותיו.

kalman.liebskind@maariv.co.il